למה אני מרגיש ריקנות? המסר של שיעמום וריקנות

הקבוצה החמישית היא אפתיה, חוסר רגש, תחושת רקנות, אדישות, שיימום, בדידות והערכה עצמית נמוכה. דיכאוניות? דיכאוניות זה הרבה פעמים שילוב של זה ביחד עם עצב, ביחד עם עוד כמה דברים. כשהחוויה המרכזית פה היא שלדברים אין משמעות, שום דבר לא חשוב, לא אפשרי. זו חוויה שהרבה אנשים חווים אותה בתקופה הזאת לדעתי. תמיד, כמו כל שאר הרגשות, אבל נראה לי שאנחנו בתקופה שהקבוצת רגש הזאת היא בעלייה. ושוב, הרבה פעמים מגיעה ביחד עם דברים אחרים. זאת אומרת, דיברנו על זה קצת בשבוע שעבר, שהרבה פעמים אנחנו מדחיקים רגשות לאורך הרבה זמן, אז אנחנו נגיע למצב הזה. אם אנחנו שוקעים ברגשות שליליים למשך ספרי זמן ממושך מדי, בין אם זה כעס או עצב או תסכול או קינה או אשמה או לא שם, אז כל אחד מהם יכול להוביל אותנו לכאן. המקום הזה הוא הרבה פעמים המקום אליו אנחנו מגיעים, כשאנחנו או יותר מדי מדחיקים רגש או יותר מדי שוקעים לרגש. כשהרגשות שלנו יוצאים מאיזון. יש פעמים אחרות שנגיד אנשים קרה להם משהו שגרם להם להיות עצובים, והם שקעו כל כך חזק לתוך העצב עד שהם התחילו להרגיש רגנון. או היו כל כך מלאים בתינה וכעס עד שהם באיזשהו שלב פשוט התחילו להיות אפתיים. זה גם קורה. זאת אומרת, לא רק מתוך הדחקה של רגשות נוצר הדבר הזה, גם מתוך שקיעה והצפה של רגשות נוצר הדבר הזה, וגם אולי מתוך דברים אחרים נוספים שאפשר לדבר עליהם בזמן אחרות. אבל הייתי אומר שזה שתי גורמים נפוצים ונקרא לזה דומיננטים וקיימים. בסדר? בואו נדבר על מה המסר של זה. מה המסר של זה. קודם כל אני חושב שאחד הדברים הראשונים שאנחנו כולנו יכולים לעשות, ודיברנו על זה גם בהקשר של עצב וגם בהקשר של כעס וגם בהקשר של אשמה, שהחוויה הפיזיולוגית שהרגש מייצר לי היא רמז טוב למהו המסר של אותו רגש. דיברנו על זה נגיד שלפעמים עצב הוא סוגר אותנו ומבודד אותנו, כי הוא בא לתת לנו רגע רגע תשתוציא את עצמך שנייה מהעולם, תפרוש שנייה מהעולם ותחשוב מחדש מהם המטרות שלך, מה באמת חשוב לך, מה הדברים שבאמת אתה רוצה להאחז בהם ומה לא. אותו דבר כעס, הוא מרים לנו את האנרגיה והוא מעלה בנו את הצד האסתטי והאגרסיבי, נקרא לזה ככה, כי הוא בא להגיד לנו תציב גבול, תחליט מה כן ומה לא, דברים הם לא בסדר, אולי תפעל מול זה. אשמה גורמת להצטמק ולרצות לברוח מהמקום הזה, אולי בגלל שאני רוצה להגיד לעצמי רגע, כאילו עשית משהו לא בסדר, אתה צריך לנקות את השם שלך, אתה לא יכול להמשיך להסתובב פה כאילו לא קרה שום דבר, אוקיי? אז אותו דבר לדעתי, וקנאה נכון היא גם, זה גם רגש גבוה כמו כעס קנאה. זה רגש שמבחינת האנרגיה, הוא כן גורם לי לרצות לפעול, הוא גם לי, אני צריך לעשות הרבה כסף, כשדיברתם על קנאה, כי זה רגש שבא ואומר לכם, יאללה צאו החוצה, תטרפו את העולם, תלכו על זה, תעשו את זה. אז אותו דבר כאן נחשב, שהרגשות הפיזיולוגיים והמקום שהתחושה של הרגנות מכוונה אותנו, זה קודם כל חוסר עניין בעשייה, אוקיי? אנשים רבים מרגישים חוסר מוטיבציה ולעשות הרבה דברים, ואני חושב שזה גם איזשהו רמז עבורנו, ממש לשאול את עצמנו, באיפה אנחנו רוצים לרכז את המשאבים שלנו, במה אנחנו רוצים להשקיע, איפה אנחנו רוצים לשים את תשומת הלב שלנו, איפה אנחנו במרדף סתמי שבאמת אני לא רוצה להמשיך אותו, אוקיי? אני חושב שהרבה מאוד אנשים חיים על כזה טייס אוטומטי, כאילו מתוך ציפיות של החברה ומתוך איך שהם גדלו, נכון? והם למדו שלא יודע מה, צריך ללכת לבית הספר ואז לאוניברסיטה ואז לעבוד ואז להתחתן ואז לעשות, או כל מסלול אחר שיש להם בראש, כן? והם פשוט רצים עליו על טייס אוטומטי ולפעמים התחושה הזאת של ריקנות וחוסר משמעות, שדרך אגב הרבה פעמים נגיד קלאסית, כן? זה לא ממש לא כולם, אבל בוא נגיד יש כמות גדולה של אנשים שחווים את זה נגיד מה שנקרא משבר גיל 40, כן? היום כבר חלקו חווים אותו בגיל 30 את המשבר הזה, או 50. אבל מה זה המשבר הזה? מה זה המשבר גיל 40 הקלאסי הזה? מה הוא בעצם עושה? הוא אומר כאילו, אוקיי, עשיתי את כל המסלול הזה, תקעתי את הראש ברצפה, לא חשבתי על שום דבר, למדתי, עבדתי, עשיתי משקנת, התחתנתי, יש לי ילדים, אוקיי, עכשיו הם גדולים? מה עכשיו? כאילו כל הדרך הזאת היא הרבה פעמים להמון אנשים שאתה חווה שזה יהיה כל כך קשה ומאתגרת ודורשנית, ופתאום בהרבה מובנים נהיה קל יותר. לא לכולם, כן? אבל ברמה החומרית, להרבה אנשים נהיה פתאום קל יותר. פתאום המון כסף שהם מוציאים על ילדים קטנים יורד, היכולת הסתכרות שלהם בגלל הניסיון שלהם עולה, הכמות שעות שהם היו צריכים להשקיע עם הילדים ובבית יורדת, פתאום יש להם יותר זמן פנוי, יותר כסף, כאילו ופשוט רגע, זמן נוסף עכשיו. שוב, וזה גם יכול לבוא בהרבה סיטואציות אחרות וגם בגיל 20 אחרי הצבא, זה תוקף אנשים בכל מיני גילאים כמובן, אני רק נותן את הדוגמאות האלה. ואז בעצם, המשבר הראשוני שאפשר לקחת מזה זה, רגע, הרגש הזה אומר אל תצא מהבית, אל תעשה שום דבר. אז אולי זה קודם כל רגע שנייה, לעשות פוז למרוץ. אוקיי? לעצור את המרוץ לרגע ולשקול, אולי באמת החוקים של המשחק ששיחקתי בו לא מתאימים לי. אולי באמת אני משחק במשחק שלא מתאים לי. כן, בין אם זה המשחק של כסף או המשחק של, לא יודע מה, לרוץ אחר דבר אחר. אולי זה לא המשחק שאני אמור לשחק בחיים האלה. אולי אני אמור לשחק משחק אחר, אולי אני צריך להמציא לעצמי חוקים אחרים. אולי אני צריך למצוא לעצמי משמעות אחרת. אולי אני צריך לבחור מבין כל הפעולות שעשיתי, הרבה פעולות, לשכוח מהן ולעשות פעולות אחרות. ולבחור איזה דברים הכי משמעותיים בין האלה, איזה דברים הכי רלוונטיים לי. הרגש הזה באמת באמת באמת מושך אותנו לשם. אז קודם כל, באמת, הרגש הזה בא והוא אמר לנו לעשות פחות. ואני חושב שהרבה מאוד אנשים בתרבות שלנו היום יכולים להרוויח המון מלעשות פחות. אני יודע שזה כאילו קצת ההפך מההתפתחות האישית הקלאסית של תרוץ קדימה, תעשה הרבה, תעבוד קשה, תרוויח. כן, ואני גם בגישה הזאת של לעשות הרבה, אבל אני בגישה הזאת של לעשות הרבה בדברים שמדויקים לי ונכונים לי ושאני יודע שזה מה שאני רוצה לעשות. כמות האנשים שהם עסוקים, יוצא לי הרבה לראות את זה גם בקורסים, גם בקליניקה, גם בפגישות, גם בשיחות, שהם כל כך עסוקים, אין להם שנייה לנשום, ואם הייתי לוקח כמו סכין שיכול לחתוך שעות מהיומן שלהם, והייתי מוריד להם 3-4 שעות ביום, זה לא היה משנה להם שום דבר, כי זה שעות שהם גם ככה עפות על דברים שהם לא משמעותיים בעיניהם. ואם הם היו מבינים את זה ופותחים לשניית העיניים ואומרים, רגע, השעות האלה שאני מוציאים על כלום, פתאום הם היו יכולים לשפר בצורה מאוד משמעותית את האיכות חיים שלהם. הם היו יכולים לקחת את הארבע שעות האלה ביום, או חמש שעות האלה ביום, או שלוש או שתיים, כן? ולהשקיע אותם בדברים שהם באמת חשובים ומשמעותיים עבור האדם. כל אחד במה שמשמעותי לו. כלי כמובן אין זה. כן. למילה משמעות, למילה ריקנות, איך אתה מקשר את זה לעולם הערכים ולתמונה העתידית? שדיברנו מקודם על הדור שהיום זה הדיכאון וכל הדברים האלה הרבה יותר רכזים. אז יש פה כמה דברים. קודם כל, אם יש לי איזשהו מסלול בחיים, הרי דיברנו על זה שהמצב הרגשי שלי, כן? שיעור אני אגיעים לחשוב על זה, אוקיי? אותו דבר בתחומים אחרים בחיים. אנשים, לא יודע מה, דמיינו שהם ירצו לראות בצורה מסוימת וכאילו, כן. גישה מאוד, משהו נוסף של דעתי הרמז מרמז בצורה מאוד טובה, זה שכשאני מרגיש חוסר משמעות, הרבה פעמים בניגוד לעצב נגיד, אנשים שמרגישים את החוויה של הריקנות בחוסר משמעות, הם דווקא לא רוצים להרגיש לבד. אינטואיטיבית, אל מול העצב שמבודד אותנו, תחושת הריקנות הרבה פעמים גורמת לי לרצות לעשות משהו כדי כאילו למלא את הזמן, כאילו להעביר את הזמן איכשהו. והרבה פעמים, שנייה, והרבה פעמים התחושה הזאת דווקא כן גורמת לי לרצות להיות עם אנשים. לא בקיצון שלה, בקיצון שלה היא מאוד שלילית, אבל במצב היותר נקרא לזה רגיל שלה, היא מקרבת אותי לאנשים. אני חושב שזה גם רמז טוב לזה שאם אני מרגיש את התחושה הזאת של הריקנות, אחד הדברים שיכולים מאוד מאוד בקלות למלא אותי, זה לשאול את עצמי מה אני יכול לעשות עבור אחרים, איך אני יכול לעזור למישהו אחר, איך אני יכול לתרום למישהו אחר. כי יש המון דרכים למצוא משמעות בחיים, והרבה דברים שיכולים להיות משמעותיים עבור אנשים, אבל אם יש לזה משהו כזה שהוא כמו, נקרא לזה צ'יטשיט כאילו, לא יודע, קוד כזה, קוד קסם כזה, למשמעות זה לעזור לאנשים אחרים. כאילו, אם אני לא יודע מה הדבר שאני הכי רוצה לעשות בחיים, ואני לא יודע מה הדבר שהכי ממלא אותי, ואני לא עכשיו, אז התחלה טובה בדרך כלל היא להתחיל מלחשוב, אוקיי, איך אני יכול לעזור למישהו. והדבר הזה מאוד בקלות פותח לנו את התפיסה הזאת של משמעות, התחושה הזאת שיש לעשייה שלי ערך. ואפשר להתחיל ב... כן, אפילו מעבר לזה, אפילו פשוט ייתן משהו. שוב, כשאתה ברמה גבוהה ואתה רוצה לקחת את המשמעות שלך לנקסלבל, אז אני איתך ב-100 אחוז, אבל בן אדם שאפילו נמצא בשלב יותר בסיסי מזה, ואומר, אני לא מרגיש שאני בכלל יודע מה אני רוצה לעשות, אין לי שם מושג, אני לחלוטין עבוד, אז כאילו, אוקיי, איך אתה יכול לעזור למישהו, איך שהוא, בטח, משהו. אפילו אם זה באמת, לא יודע, מכיר אנשים שפניתי והצעתי להם, לא יודע, ללכת להתנדב, להקשיב לאיש מבוגר לשעה בשבוע, כאילו לדבר איתו. או דברים ממש פשוטים. כאילו, הדברים האלה הם מאוד מאוד מאוד יעילים. בסדר? כמובן שאפשר יותר תמיד, אבל כבסיס. אז זה ככה שתי דברים גדולים ופרקטיים שאפשר לעשות. הראשון זה לעצור. אוקיי? אני זוכר שעשיתי לפני הרבה שנים קורס של טוני רובינס, והוא אמר, קורס אודיו כזה, והוא אמר, תמצא שלוש דברים ביומן שלך שאתה עושה באופן קבוע, לא שאתה יכול לייעל. וזו הייתה שאלה מטורפת מבחינתי. שאתה יכול להפסיק לעשות שפשוט לא יקרה כלום. ואני זוכר שאני אמרתי, אני? אני בן אדם כזה יעיל ואפקטיבי? אין לי שום דבר ביומן שאם אני לא... כל דבר ביומן שלי, אם אני אפסיק לעשות אותו, העולם שלי תתפוצץ. ואני הייתי מאוד מוכן. בקורס אמרתי לו, אני אמצא שלושה דברים. ואז התחלתי לחשוב, ולעשות דברים, מצאתי איזה שמונה. ופשוט הפסקתי לעשות את כולם. ופתאום נהיה לי מלא זמן. אוקיי? זה קטע כאילו. למשל בעולם של אנשים שמתחילים את הדרך שלהם בתור עצמאים, זה דבר מאוד נפוץ. רוב האנשים שנהיים עצמאים, היה להם איזושהי חוויה בתור שכירים לפני זה, ובין משהו שכיר הוא צריך לבוא לעבודה בשעה מסוימת, הוא צריך להישאר את כל השעות האלה בעבודה, ובשעות האלה הוא גם עובד, אבל גם שותה קפה עם החברים במשרד, וגם עושה מלא משימות מיותרות, כי הבוס שלו החליט שהוא צריך לעשות אותם, וכל מיני דברים כאלה. ואז הרבה פעמים אנשים שמתחילים להיות עצמאים, מאמיסים את היומן שלהם בשיט. כאילו באמת דברים מיותרים לחלוטין, שהם פשוט חושבים שהם הכרחיים, והם מרגילים את עצמם להאמין שהם הכרחיים. ואני זוכר שעשיתי את הקורס הזה, הייתי בין איזה 24, משהו כזה, זה היה בדיוק כמה חודשים לפני שהכרתי את ליאל, והגעתי למצב שבאמת אני כאילו עובד מעט מאוד שעות, ואני זוכר שכאילו הכרתי את ליאל והתלהבתי ממנה, והיא הייתה עובדת בחיפה ברדיו, הייתה על רצועת שידור, אני חושב מ11 עד 3 או משהו כזה, והיא הייתה צריכה להגיע ב-10, אז הייתי כל יום מסיע אותה לחיפה בבוקר מיוד השרון, מסיע אותה לחיפה, מגיע לקניון, היא הייתה נכנסת, זה היה בקניון, הייתי יושב בארומה או איזה בית קפה אחר ל-4 שעות, מסיים את כל העבודה שלי של כל היום, היא הייתה מסיימת לעבוד ברדיו, הייתי מבלה איתה את כל היום, חוזרים הביתה לאוד השרון, ואז אני מחכה לעשות את זה שוב, כי פשוט לא היה לי משהו יותר טוב לעשות עם הזמן שלי. והנקודה הזאת היא ש... ואני זוכר שכשהקמתי את המחלה ופתאום הייתי צריך ללמד הרבה, אז פתחתי את הקורס הראשון, פתחתי את הקורס השני, סיפרתי לכם שהיה 6 קורסים, כן? אז פתחתי את הקורס הראשון, פתחתי את הקורס השני, ואז אני כזה, באתי לפתוח את הקורס השני, אמרתי, ליאל, מה את אומרת? שווה להשקיע חצי שנה מהחיים שלנו בזה? כאילו אני הולך ללמד שלוש פעמים בשבוע, זה חמש שעות עבודה בשבוע, זה המון. וכאילו, ודיברנו על זה, והייתה לנו שיחה על זה, וכאילו בסוף החלטנו שנתאבד על זה כמה שאפשר לחצי שנה, ואז כשכתבנו לעשות את המאסטר אמרנו שלא עוד חצי שנה. אבל אני חושב שכמות האנשים שיש להם מיליון פעולות ביומן שהם עושים ביום יום, או לא ביומן, כן? בלוז, לא משנה, בין אם הוא כתוב או לא כתוב, בין אם הוא אוטומטי או לא, שהם עושים שאם הם לא יעשו אותם פשוט לא יקרה כלום, והחיים שלהם לא ייפגעו בשום צורה, ופשוט יכולים לקבל מלא זמן בחזרה, היא אדירה, אוקיי? אני כשאני למדתי את זה, אז הייתי עושה סדנאות, והייתה לי סדנה כזאת על מנהיגות, והיו שם הרבה אנשים, נגיד הייטקיסטים וזה, ואני זוכר שהייתי עובד איתם בפגישות אחד על אחד, על איך לפנות את הזמן שלהם, והיינו ממש בונים ביחד, איך הם משיגים יותר תוצאות בעבודה, מבקשים לעבוד חלק מהזמן מהבית, עושים ככה, ובסוף ממצב שהייטקיסט שעובד כזה מ-9 עד 7 כזה, אתם יודעים, זה הגיע למצב שהוא בא למשרד פעם בשבוע, עובד באמת מ-9 עד 7, ועוד פעמיים בשבוע הוא עובד 4 שעות, בבוס שלו חושב שהוא עובד כמו כולם, כי הוא כותב יותר שורות קוד מכולם, כי כולם שם עושים פגישות על אלגוריתמים ומכינים קפה וזורקים חצים למטרה, והוא פשוט עובד ב-4 שעות, מה שהם עובדים ביומיים. ופתאום נפתח להם מלא זמן, ופתאום יש להם דברים לעשות עם החיים, ופתאום הם יכולים להתקדם בכל מיני מקומות ולהקים מיזמים ולעשות דברים. ואני חושב שהמסר הזה של, אני חושב שהרבה מאוד אנשים מרגישים שקצת חוסר משמעות בעשייה של קצת זה, הוא הרבה פעמים מאוד מוצדק. שאם נרשה לעצמנו להסתכל בצורה ביקורתית על כל הדברים שאנחנו עושים, והיית קוראים לו משימה לא של גלמצי, שטוני רובינס, כן? לא לוקח עליה קרדיט. תכתבו לעצמכם, תחשבו לעצמכם השבוע, שלושה דברים שעשיתם השבוע, או ארבעה דברים שעשיתם השבוע, שתכלס אם לא הייתם עושים אותם, לא היה קורה כלום. לא קורה כלום, אתה מתכוון גם ברמת האקולוגיה? כן, זה בדיוק הכוונה שלו. שום דבר לא היה נתפק, שום דבר לא היה נהרס, שום דבר לא היה... טלוויזיה זה דוגמה מאוד חזקה, אבל אני חושב שהיא דוגמה קצת מטעתעת, כי אנשים לפעמים צריכים את האיקס זמן ביום של התנתקות, אז אם זה לא יהיה טלוויזיה, אז קמתי בבוקר, החלפתי טיטולים, סידרתי את הזה, הלכתי לעבודה עייף, הרגשתי חוסר משמעות, הגעתי הביתה, מקלח את הילדים, לוקח אותם לישון, קם באמצע הלילה אליהם, קם בבוקר, מחליף טיטולים, הרגשתי שאני מה? בלופ הזה שאני לא קם ממנו אף פעם, וזה התחיל להרגיש בדיוק רקנות וחוסר משמעות. ואחד המסרים שאני לקחתי מזה זה פאקינג שיט גל, תחשוב איזה בר מזל אתה שיש לך את הזכות ואת הלגיטימציה לחבק את הדבר הקטן הזה בלילה. הוא לא יזכור את זה, אבל מתוך החוויה שלנו בעבודה עם טיימליין, בקליניקה ובקורסים אנחנו יודעים, אנחנו יודעים שלילד יש את החוויה הזאתי, האם מישהו בלילה כשהוא היה חולה חיבק אותו או לא חיבקו אותו. זה משהו שהוא לא זיכרון אלא משהו תחושתית, וזה איזשהו סוג של נתינה שהיא נתינה שקטה, כי אף אחד לא יעריך אותה, אף אחד לא יגיד לך תודה על זה אף פעם. אבל אז זה התחיל, מה זה? רגע, אני מפספס את זה. אני לא מעריך את הזכות שיש לי לתת את הנתינה המטורפת הזאת לילד שלי, איזה כיף לי שמותר לי לעשות את זה, שאני יכול לעשות את זה. כן, ולתת להם לעשות את זה. לא, אבל ברצינות היום, וגם דיברתי על זה כמה פעמים, הרבה פעמים, כאילו אנחנו מתווכחים מי יקום לילדים בלילה אם לא מרגישים טוב, כי אנחנו קולטים איזו הזדמנות זה שפספסנו. ולתת להם את החיבוק הזה שהם נמרחים עליך וכאלה מתוקים וזה. אני חושב שכאילו הרבה פעמים מתוך ה... לאן אני רוצה להגיע, אני מפספס את איפה שאני עכשיו. אני צריך להכין לילדים ארוחת ערב, אז אני לא נהנה מזה שסליחה הרבה דומות ילדים, אני עוד שנייה אעבור לדומות אחרות. כאילו מרוב זה שאני... מבין טוב, אני צריך לקלח אותם ולהכין להם ארוחת ערב ובגדים למחר, אז אני לא נהנה מזה שאנחנו עכשיו בגן שעשויים, אני בטלפון וחושב על העבודה וחושב על ארוחת ערב. ואיפה המשחק שלי? איפה הגן שעשויים שלי? או בדוגמאות אחרות, כמובן, כמובן, כמובן, בדוגמאות אחרות. אם אני... יש לי עבודה מסוימת שאני חושב על הפגישה הבאה שלי ועל הפגישה הבאה שלי ועל הפגישה הבאה שלי, אז אני לא נהנה מהאינטראקציה שאני עם הבן אדם עכשיו. אם אני מציף את היום שלי במשימות, אז איפה היצירה שלי בתוך העבודה הזאת? איפה המקום שאני מוציא דברים שהם שלי בתוך כל הדבר הזה? כמות האנשים שנגיד אני מכיר שהם מרצים, מאמנים, מטפלים וכו', וכו', וכו', כן? שכל כך עסוקים בכל הביזנס הם שכחו את הסיבה שהם נכנסו לתחום הזה מלכתחילה, שהם רצו להמציא קורסים, לפתח רעיונות, לעשות דברים. וזה רגע שבא להגיד לנו, רגע אחי, אתה הולך בכיוון הלא נכון, אתה רץ אחרי הדברים הלא נכונים. כן? ואני חושב שזה...