למה אני מרגיש ריקנות? המסר של שיעמום וריקנות

הקבוצה החמישית היא אפתיה, חוסר רגש, תחושת ריקנות, אדישות, שעמום, בדידות והערכת סמית נמוכה. דיקוניות? דיקוניות זה הרבה פעמים שילוב של זה ביחד עם עצב, ביחד עם עוד כמה דברים. כשהחוויה המרכזית פה היא שלדברים אין משמעות, שום דבר לא חשוב, לא אפשרי. זה חוויה שהרבה אנשים חווים אותה בתקופה הזאת לדעתי. תמיד, כמו כל שאר הרגשות, אבל נראה לי שאנחנו בתקופה שהקבוצת רגש הזאת היא בעלייה. ושוב, הרבה פעמים היא מגיעה ביחד עם דברים אחרים. זאת אומרת, דיברנו על זה קצת בשבוע שעבר, שהרבה פעמים אנחנו מדחיקים רגשות לאורך הרבה זמן, אז אנחנו נגיע למצב הזה. אם אנחנו שוקעים ברגשות שליליים למשך זמן ממושך מדי, בין אם זה כעס או עצב או תסכול או קינה או אשמה או לא שניים, אז כל אחד מהם יכול להוביל אותנו לכאן. המקום הזה הוא הרבה פעמים המקום אליו אנחנו מגיעים כשאנחנו או יותר מדי מדחיקים רגש או יותר מדי שוקעים לרגש. כשהרגשות שלנו יוצאים מאיזון. יש פעמים אחרות שנגיד אנשים קרה להם משהו שגרם להם להיות עצובים, והם שקיעו כל כך חזק לתוך העצב עד שהם פשוט באיזשהו שלב פשוט התחילו להיות אפתיים. זה גם קורה. לא רק מתוך הדחקה של רגשות נוצר הדבר הזה, גם מתוך שקיעה והצפה של רגשות נוצר הדבר הזה, וגם אולי מתוך דברים אחרים נוספים שאפשר לדבר עליהם בזמנות אחרות. אבל הייתי אומר שזה שתי גורמים נפוצים ונקרא לזה דומיננטיים וקיימים. בסדר? בוא נדבר על מה המסר של זה. קודם כל אני חושב שאחד הדברים הראשונים שאנחנו כולנו יכולים לעשות, ודיברנו על זה גם בהקשר של עצב וגם בהקשר של כעס וגם בהקשר של אשמה, שהחוויה הפיזיולוגית שהרגש מייצר לי היא רמז טוב למהו המסר של אותו רגש. דיברנו על זה נגיד שלפעמים עצב הוא סוגר אותנו ומבודד אותנו כי הוא בא לתת לנו רגע, רגע תשטוצית עצמך שנייה מהעולם, תפרוש שנייה מהעולם ותחשוב מחדש מהם המטרות שלך, מה באמת חשוב לך, מה הדברים שבאמת אתה רוצה להיאחז בהם ומה לא. אותו דבר כעס הוא מרים לנו את האנרגיה והוא מעלה בנו את הצד האסרטיבי, האגרסיבי נקרא לזה ככה, כי הוא בא להגיד לנו תציב גבול, תחליט מה כן ומה לא, דברים הם לא בסדר אולי תפעל מול זה. אשמה גורמת לי להצטמק ולרצות לברוח מהמקום הזה, אולי בגלל שאני רוצה להגיד לעצמי רגע, כאילו עשית משהו לא בסדר, אתה צריך לנקוט את השם שלך, אתה לא יכול להמשיך להסתובב פה כאילו לא קרה שום דבר. אז אותו דבר לדעתי וקנאה נכון היא גם, זה גם רגש גבוה כמו כעס קנאה, זה רגש שכאילו מבחינת האנרגיה, הוא כן גורם לי לרצות לפעול, הוא גם לי אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה כל הדרך הזאת היא הרבה פעמים להמון אנשים שתחווה שזה כל כך קשה ומאתגרת ודורשנית, ופתאום בהרבה מובנים נהיה קל יותר. לא לכולם, כן? אבל ברמה החומרית להרבה אנשים נהיה פתאום קל יותר. פתאום המון כסף שהם מוצאים על ילדים קטנים יורד, היכולת הסתכרות שלהם בגלל הניסיון שלהם עולה, הכמות שעות שהם היו צריכים להשקיע עם הילדים ובבית יורדת, פתאום יש להם יותר זמן פנוי, יותר כסף, ופשוט רגע, זמן יושא עכשיו. ושוב, וזה גם יכול לבוא בהרבה סיטואציות אחרות, וגם בגיל 20 אחרי הצבא, זה תוקף אנשים בכל מיני גילאים כמובן, אני רק נותן את הדוגמאות האלה. אבל גם חושב שליטה כזאת. כן, אבל רגע שנייה, ובעצם המסר הראשוני שאפשר לקחת מזה זה, רגע, הרגש הזה אומר אל תצא מהבית, אל תעשה שום דבר. אז אולי זה קודם כל רגע שנייה, לעשות פוז למרוץ. אוקיי, לעצור את המרוץ לרגע, ולשקול אולי באמת החוקים של המשחק ששיחקתי בו לא מתאימים לי. אולי באמת אני משחק במשחק שלא מתאים לי. כן, בין אם זה המשחק של כסף או המשחק של, לא יודע מה, לרוץ אחרי דבר אחר, אולי זה לא המשחק שאני אמור לשחק בחיים האלה. אולי אני אמור לשחק משחק אחר, אולי אני צריך להמציא לעצמי חוקים אחרים. אולי אני צריך ליצור לעצמי משמעות אחרת. אולי אני צריך לבחור מבין כל הפעולות שעשיתי, הרבה פעולות, לשכוח מהן ולעשות פעולות אחרות. ולבחור איזה דברים הכי משמעותיים בעיני, איזה דברים הכי רלוונטיים לי. הרגש הזה באמת באמת באמת מושך אותנו לשם. אז קודם כל, באמת, הרגש הזה בא ומאמר לנו לעשות פחות. ואני חושב שהרבה מאוד אנשים בתרבות שלנו היום יכולים להרוויח המון מלעשות פחות. אני יודע שזה כאילו קצת ההפך מההתפתחות אישית הקלאפית של תרוץ קדימה, תעשה הרבה, תעבוד קשה, תרוויח. כן. ואני גם בגישה הזאת של לעשות הרבה, אבל אני בגישה הזאת של לעשות הרבה בדברים שמדויקים לי ונכונים לי ושאני יודע שזה מה שאני רוצה לעשות. כמות האנשים שהם עסוקים, יוצא לי הרבה לראות את זה גם בקורסים, גם בקליניקה, גם בפגישות, גם בשיחות, שהם כל כך עסוקים, אין להם שנייה לנשום, ואם הייתי לוקח כמו סכין שיכול לחתוך שעות מהיומן שלהם, והייתי מוריד להם שלוש ארבע שעות ביום, זה לא היה משנה להם שום דבר, כי זה שעות שהם גם ככה עפות על דברים שהם לא משמעותיים בעיניהם. ואם הם היו מבינים את זה ופותחים לשניית העיניים ואומרים, רגע, השעות האלה שאני מוציא, אבל כלום, פתאום הם יכולים לשפר בצורה מאוד משמעותית את האיכות חיים שלהם. הם יכולים לקחת את הארבע שעות האלה ביום, או חמש שעות האלה ביום, או שלוש או שתיים, ולהשקיע אותם בדברים שהם באמת חשובים ומשמעותיים עבור האדם. כל אחד ומה שמשמעותי לו. כי לי כמובן אין זה. כן. למילה משמעות, למילה ריקנות, איך אתה מקשר את זה לעולם הערכי ולתמונה עתידית? שדיברנו מקודם על הדור שהיום זה הדיכאון וכל הדברים האלה הרבה יותר נכנסים. אז יש פה כמה דברים. קודם כל, אם יש לי איזשהו מסלול בחיים, הרי דיברנו על זה שהמצב הרגשי שלי, שיעור ראשון ב-NLP, תמיד נוצר מתוך המיצג הפנימי שלי, נכון? אז המושג שהשתמש בו הוא כל כך מדויק, מה שקראתה לו התמונה העתידית. מה זה תמונה עתידית? איזשהו מיצג פנימי, אינטרנל רפרזנטיישן כלשהו, שמייצג את המקום שאליו אני רוצה להגיע, שמייצג את המטרות שלי. עכשיו, יש שתי מצבים קיצוניים, כן? אי אחד, אני רואה את המטרה שלי, את המיצג הפנימי העתידי של המקום שאליו אני שואף להגיע, ואני מתמלא באנרגיה, אני מתמלא בתשוקה, אני מתמלא ברגע שאני רוצה לעשות את זה, ואז בבירור אין לי את החוויה הזאת. מהצד השני, אני רואה איזושהי תמונה, איזושהי חוויה, איזשהו מיצג פנימי כלשהו, והדבר הזה לא עושה בי כלום, הוא לא מהיר בי רגש. אז זה נובע מאחד בתכלס, אם אנחנו מבינים את מנגנון המוטיבציה האנושי, באחד משתי דברים. או שהתמונה הזאת אני בכלל מבין שאני לא רוצה אותה, או שאני לא מאמין שאני יכול להשיג אותה. בסדר? אחד מהשתיים. בכל מקרה, הדבר הנכון הוא מה? לשפר אותה, לחדד אותה, לדייק אותה, להבין מה בכלל התמונה שכן נכונה עבורי, שיור ברת השגה עבורי, או רצויה עבורי. שוב אני אומר, וזה קצת מחזיר אותנו לשיחה הקודמת על הצן האולימפי והבן אדם שמשקיע את כל חייו בקריירה, שעבור אנשים מסוימים התמונה הזאת אולי מייצרת המון מוטיבציה, אבל עבור הרבה מאוד אנשים היא לא. עבור הרבה מאוד אנשים, ברגע שהם נגיד מצליחים בקריירה באיזושהי רמה מסוימת, המוטיבציה שלהם להמשיך לאוף קדימה בקריירה ולהרוויח עוד יותר כסף פתאום יורדת, כי הם מסתכלים על זה ואומרים, אוקיי, עשיתי כמות כזאת של כסף, אני יכול לעשות יותר, מה זה ייתן לי? כלום, אוקיי? אני מעדיף להשקיע את האנרגיות שלי במקומות אחרים. וזה דבר מאוד הגיוני. אני אמשיך לחשוב על זה. אותו דבר בתחומים אחרים בחיים, אנשים דמיינו שהם ירצו לראות בצורה מסוימת. גישה מאוד... משהו נוסף שלדעתי הרמז מרמז בצורה מאוד טובה, זה שכשאני מרגיש חוסר משמעות, הרבה פעמים בניגוד לעצב נגיד, אנשים שמרגישים את החוויה של הרקנות בחוסר משמעות, הם דווקא לא רוצים להרגיש לבד. אינטואיטיבית, אל מול העצב שמבודד אותנו, תחושת הרקנות הרבה פעמים גורמת לי לרצות לעשות משהו כדי כאילו למלא את הזמן, להעביר את הזמן איכשהו. והרבה פעמים, שנייה, והרבה פעמים התחושה הזאת דווקא כן גורמת לי לרצות להיות עם אנשים. לא בקיצון שלו, בקיצון שלה היא מאוד שלילית, אבל במצב היותר נקרא לזה רגיל שלה, היא מקרבת אותי לאנשים. אני חושב שזה גם רמז טוב לזה, שאם אני מרגיש את התחושה הזאת של הרקנות, אחרי הזמן שיכולים מאוד מאוד בקלות למלא אותי, זה לשאול את עצמי מה אני יכול לעשות עבור אחרים, איך אני יכול לעזור למישהו אחר, איך אני יכול לתרום למישהו אחר. כן, יש המון דרכים למצוא משמעות בחיים, והרבה דברים שיכולים להיות משמעותיים עבור אנשים, אבל אם יש איזה משהו כזה שהוא כמו, נקרא לזה צ'יט צ'יט כאילו, לא יודע, קוד כזה, קוד קסם כזה, למשמעות זה לעזור לאנשים אחרים. כאילו, אם אני לא יודע מה הדבר שאני הכי רוצה לעשות בחיים, ואני לא יודע מה הדבר שהכי ממלא אותי, ואני לא עכשיו, אז התחלה טובה בדרך כלל היא להתחיל לי לחשוב, אוקיי, איך אני יכול לעזור למישהו. והדבר הזה מאוד בקלות פותח לנו את התפיסה הזאת של משמעות, את התחושה הזאת שיש להסיעה שלי ערך. אפשר להתחיל ב... כן, אפילו מעבר לזה, אפילו פשוט ייתן משהו. כאילו, שוב, כשאתה ברמה גבוהה ואתה רוצה לקחת את המשמעות שלך לנקס לבל, אז אני איתך במאה אחוז, אבל בן אדם שאפילו נמצא בשלב יותר בסיסי מזה, ואומר, אני לא מרגיש שאני בכלל יודע מה אני רוצה לעשות, אין לי שם איזה מושג, אני לחלוטין עבוד, אז כאילו, אוקיי, איך אתה יכול לעזור למישהו, איכשהו, אפילו משהו, אפילו אם זה באמת, לא יודע, אני מכיר אנשים שפניתי והצעתי להם, לא יודע, ללכת להתנדב, להקשיב לאיש מבוגר לשעה בשבוע, כאילו לדבר איתו, או דברים ממש פשוטים. כאילו, הדברים האלה מאוד מאוד מאוד יעילים. בסדר? כמובן שאפשר יותר תמיד, אבל כבסיס. אז זה ככה שתי דברים גדולים ופרקטים שאפשר לעשות. הראשון זה לעצור, אוקיי? אני זוכר שעשיתי לפני הרבה שנים קורס של טוני רובינס, והוא אמר, וקורס קורס אודיו כזה, הוא אמר, תמצא שלוש דברים ביומן שלך שאתה עושה באופן קבוע, לא שאתה יכול לייעל. וזו הייתה שאלה מטורפת מבחינתי, שאתה יכול להפסיק לעשות ופשוט לא יקרה כלום. ואני זוכר שאני אמרתי, אני? אני בן אדם כזה יעיל ואפקטיבי. אין לי שום דבר ביומן שאם אני לא... כל דבר ביומן שלי, אם אני אפסיק לעשות אותו, העולם ישתתפוצץ. ואני הייתי מאוד מוכן בקורס, ואמרתי לו, אני אמצא שלושה דברים. ואז התחלתי לחשוב, לחשוב, לחשוב, ומצאתי איזה שמונה. ופשוט הפסקתי לעשות את כולם. ופתאום נהיה לי מלא זמן. אוקיי? זה קטע, כאילו, זה למשל בעולם של אנשים שמתחילים את הדרך שלהם בתור עצמאיים, זה דבר מאוד נפוץ. הם, רוב האנשים שנעים עצמאיים, היה להם איזושהי חוויה בתור שכירים לפני זה, ובין מה שהוא שכיר הוא צריך לבוא לעבודה בשעה מסוימת, הוא צריך להישאר את כל השעות האלה בעבודה, ובשעות האלה הוא גם עובד, אבל גם שותה קפה עם החברים במשרד, וגם עושה מלא משימות מיותרות, כי הבוס שלו החליט שהוא צריך לעשות אותן, וכל מיני דברים כאלה. ואז הרבה פעמים אנשים שמתחילים להיות עצמאיים, מאמיסים את היומן שלהם בשיט. כאילו, באמת דברים מיותרים לחלוטין, שהם פשוט חושבים שהם הכרחיים, ומרגילים את עצמם להאמין שהם הכרחיים. ואני זוכר שעשיתי את הקורס הזה, הייתי בין איזה 24, זה היה בדיוק כמה חודשים לפני שהכרתי את ליאל, והגעתי למטה שבאמת אני כאילו עובד מעט מאוד שעות, ואני זוכר שכאילו הכרתי את ליאל והתלהבתי ממנה, והיא הייתה עובדת בחיפה ברדיו, הייתה על רצועת שידור, אני חושב מ-11 עד 3 או משהו כזה, והייתה צריכה להגיע ב-10, אז הייתי כל יום מסיע אותה לחיפה בבוקר מיוד השרון, מסיע אותה לחיפה, מגיע לקניון, הייתה נכנסת לזה בקניון, הייתי יושב בארומה או איזה בית קפה אחר ל-4 שעות, מסיים את כל העבודה שלי של כל היום, היא הייתה מסיימת לעבוד ברדיו, הייתי, מבלה הייתה את כל היום, חוזרים הביתה לעוד השרון, ואז ממחד נסיעות השוב, כי פשוט לא היה לי משהו יותר טוב לעשות עם הזמן שלי. והנקודה הזאת היא, ואני זוכר שכשהקמתי את המחלה ופתאום הייתי צריך ללמד הרבה, אז כזה פתחתי את הקורס הראשון, פתחתי את הקורס השני, סיפרתי לכם שהיה שש קורסים, כן? אז פתחתי את הקורס הראשון, פתחתי את הקורס השני, ואז אני כזה... באתי לפתוח כל שנה שאמרתי, ליאל, כאילו, מה את אומרת? שווה להשקיע חצי שנה מהחיים שלנו בזה? כאילו, אני הולך ללמד שלוש פעמים בשבוע, זה 15 שעות עבודה בשבוע, זה המון. ודיברנו על זה, והייתה לנו שיחה על זה, וכאילו, בסוף החלטנו שנתאבד על זה כמה שאפשר לחצי שנה, ואז כשחשבנו לעשות המאסטר, אמרנו שלא עוד חצי שנה. אבל אני חושב שכמות האנשים שיש להם מיליון פעולות ביומן, שהם עושים ביום יום, או לא ביומן, כן, בלוז, לא משנה אם הוא כתוב או לא כתוב, בין אם הוא אוטומטי או לא, שהם עושים שאם הם לא יעשו אותם פשוט לא יקרה כלום, והחיים שלהם לא ייפגעו בשום צורה, והם פשוט יכולים לקבל מלא זמן בחזרה, היא אדירה, אוקיי? אני, כשלמדתי את זה, אז הייתי עושה סדנאות, והייתה לי סדנא כזאת על מנהיגות. והיו שם הרבה אנשים, נגיד הייתקיסטים וזה, ובזכר שהייתי עובד איתם, בפגישות אחד על אחד, על איך לפנות את הזמן שלהם. והיינו ממש בונים ביחד, איך הם משיגים יותר תוצאות בעבודה, מבקשים לעבוד חלק מהזמן מהבית, עושים ככה, ובסוף, ממצב שהייתקיסט שעובד כזה מתשע עד שבע כזה, אתם יודעים, זה הגיע למצב שהוא בא למשרד פעם בשבוע, עובד באמת מתשע עד שבע, ועוד פעמיים בשבוע עובד ארבע שעות, והבוס שלו חושב שהוא עובד כמו כולם, כי הוא כותב יותר שורות קוד מכולם, כי כולם שם עושים פגישות על אלגוריתמים, ומכינים קפה וזורקים חצים למטרה, והוא פשוט עובד בארבע שעות מה שהם עובדים ביומיים. ופתאום נסתח להם מלא זמן. ופתאום יש להם דברים לעשות עם החיים, ופתאום הם יכולים להתקדם בכל מיני מקומות, ולהקים מיזמים ולעשות דברים. ואני חושב שהמסר הזה של... אני חושב שהרבה מאוד אנשים מרגישים שקצת חוסר משמעות בעשייה של קצת זה, הוא הרבה פעמים מאוד מוצדק. שאם נרשה לעצמנו להסתכל בצורה ביקורתית על כל הדברים שאנחנו עושים, ותקחו משימה לא שגלמסי, שטוני רובינס, כן? לא לוקח עליה קרדיט. תכתבו לעצמכם, תחשבו לעצמכם השבוע, שלושה דברים שעשיתם השבוע, או ארבעה דברים שעשיתם השבוע, שתכל'ס אם לא הייתם עושים אותם, לא היה קורה כלום. כשאתה מתכוון גם ברמת האקולוגיה? כן, בדיוק על גם הנשום. זאת אומרת, שום דבר לא היה נדפק, שום דבר לא היה נהרס, שום דבר לא היה... טלוויזיה זה דוגמה מאוד חזקה, אבל אני חושב שהיא דוגמה קצת מתעתעת, כי אנשים לפעמים צריכים את ה-X זמן ביום של התנתקות, אז אם זה לא יהיה טלוויזיה, אז אולי יהיה משהו אחר. אז אולי טלוויזיה זה באמת דוגמה מצוינת, אם אתה רואה המון טלוויזיה, אולי אפשר להחליף את זה בפחות זמן של משהו אחר שהוא התנתקות, כן? אבל כן צריך פרק זמן מסוים של התנתקות. מהמחב שלי היה בתקופה הזאת ביומן, פה אתה צריך להיות שלוש שעות בים, פה אתה צריך שעתיים להיות זה, כאילו, בשביל שיהיה לי זמן כיף. אבל מה שאני בא להגיד, זה ש... ועד היום אני עושה דברים כאלה, אבל מה שאני בא להגיד זה שממש דברים כאלה, אני אתן לכם דוגמאות, למשל, אני הייתה לי את ההרגשה, בגלל שככה הורגלתי, נגיד שאני הייתי פותח את האימייל שלי ארבע או חמש פעמים ביום. וכשצמצמתי את זה לשלוש פעמים בשבוע, פשוט לא קרה כלום. לי זה היה לוקח זמן. אני נותן מהחיים שלי, כל אחד בשלו. כל מיני דברים, כל מיני שיחות טלפון שהייתי עושה עם אנשים, פשוט הורדתי, הורדתי, הורדתי. דבר נוסף, מסר לכיוון השני של אותו דבר, זה כמובן רמז לשאול את עצמי איזה רגשות יש לי שלא עברו עיבוד, בין אם הם מודחקים, שזה מה שכתוב בשקף, בין אם הם בצד השני של יותר מדי חזקים שאני מתמודד איתם. יש לי עצב בחיים, יש לי פחד, יש לי כעס. זה עוד איזשהו משהו, שאני מרגיש תחושה של ריקנות, אני יכול לשאול את עצמי, עם איזה רגע שאני לא מתמודד? או לאיזה רגע שקטי? איזה רגע שמציף אותי נוסף? זה שאלה מאוד חזקה. ודבר נוסף אחרון, זה לחשוב על דברים קטנים שאני יכול לעשות וכן להתלהב מהם. ואני חושב שיש דברים בחיים שהם יכולים להיות מאוד קטנים, אבל מאוד משמעותיים, ואנחנו מאבדים את המשמעות שלהם, כי אנחנו כל הזמן ברדיפה הזאת. ואני חושב שזה הרבה פעמים אחד המסרים של הרגשה הזאת. כאילו, הוא גורם לי להרגיש ככה, כי הוא אומר לי, רגע, רגע, אתה מפספס משהו. אתה רץ ואתה לא רואה. אני נגיד, אתן לכם דוגמה, לבן שלי יש איזושהי תפמונת, לא יודע, בטווח קרול זה, שבערך פעם בחודש, עכשיו זה פעם בחודש, יש לו חום לכמה ימים, וכשהוא היה ממש תינוק, לא ידענו מה זה, וזה היה גם מגיע כזה כל שבועיים, לפעמים כל שבוע. ובסידור שלי ושלי, על מי שקם בלילה על הילדים שהם קמים, זה אני. ובהתחלה, כאילו, הייתי מתעורר אליו בלילה ומרים אותו, ומתבאס, כאילו, עוד פעם הוא חולה, עוד פעם יש לו חום, טוב, הוא בוכה, לתת לו כדור או משהו להוריד את החום, הולך שהוא להוריד לו את החום, להחזיר אותו, להרדים אותו, אחר כך עוד שעתיים מה קורה? עוד פעם הוא זה, הייתי... קמתי בבוקר, החלפתי טיטולים, סידרתי את הזה, הלכתי לעבודה, עייף, הרגשתי חוסר משמעות, הגעתי הביתה, מקלח את הילדים, לוקח אותם לישון, קם באמצע הלילה אליהם, קם בבוקר, מחליף טיטולים, הרגשתי שאני מה? בלופ הזה שאני לא קם ממנו אף פעם וזה התחיל להרגיש בדיוק ריקנות וחוסר משמעות ואחד המסרים שאני לקחתי מזה זה פאקינג שיט גל, תחשוב איזה בר מזל אתה שיש לך את הזכות ואת הלגיטימציה לחבק את הדבר הקטן הזה בלילה הוא לא יזכור את זה אבל מתוך החוויה שלנו בעבודה עם טיימליין, בקליניקה ובקורסים אנחנו יודעים אנחנו יודעים שלילד יש את החוויה הזאתי, האם מישהו בלילה כשהוא היה חולה חיבק אותו או לא חיבקו אותו זה משהו שהוא לא זיכרון אלא משהו תחושתית וזה איזשהו סוג של נתינה שהיא נתינה שקטה כי אף אחד לא יעריך אותה, אף אחד לא יגיד לך תודה על זה אף פעם אבל אז זה התחיל להגיד לי רגע אני מפספס את זה אני לא מעריך את הזכות שיש לי לתת את הנתינה המטורפת הזאתי לילד שלי איזה כיף לי שמותר לי לעשות את זה שאני יכול לעשות את זה ולתת לה לעשות את זה, לא אבל ברצינות היום וגם דיברתי על זה כמה פעמים הרבה פעמים כאילו אנחנו מתווכחים מי יקום לילדים בלילה אם לא מרגישים טוב כי אנחנו קולטים איזו הזדמנות זה שפיספסנו ולתת להם את החיבוק הזה שהם נמרחים עליך וכאלה מתוקים אני חושב שכאילו הרבה פעמים מתוך לאן אני רוצה להגיע אני מפספס את איפה שאני עכשיו אני צריך להכין לילדים ארוחת ערב אז אני לא נהנה מזה שסליחה הרבה דוגמאות ילדים אני עוד שנייה אבוא לדוגמאות אחרות כאילו מרוב זה שאני מבין טוב ואני צריך לקלח אותם ולהכין להם ארוחת ערב ובגדים למחר אז אני לא נהנה מזה שאנחנו עכשיו בגן שעשויים אני בטלפון וחושב על העבודה וחושב על ארוחת ערב ואיפה המשחק שלי כאילו איפה הגן שעשויים שלי ודוגמאות אחרות כמובן כמובן בדוגמאות אחרות אם יש לי עבודה מסוימת שאני חושב על הפגישה הבאה שלי ועל הפגישה הבאה שלי ועל הפגישה הבאה שלי אז אני לא נהנה מהאינטראקציה שאני עם הבן אדם עכשיו אם אני מציף את הרגיון שלי במשימות אז איפה היצירה שלי בתוך העבודה הזאת איפה המקום שאני מוציא דברים שהם שלי בתוך כל הדבר הזה אוקיי? כמות האנשים שנגיד אני מכיר שהם מרצים, מאמנים, מטפלים וכו וכו וכו שכן? שכל כך עסוקים בכל הביזנס הם שכחו את הסיבה שהם נכנסו לתחום הזה מלכתחילה שהם רצו להמציא קורסים, לפתח רעיונות, לעשות דברים וזה רגע שבא להגיד לנו רגע אחי אתה הולך בכיוון הלא נכון, אתה רץ אחרי הדברים הלא נכונים