למה אני כועס? המסר של כעס וטינה

קודם כל, בואו נבין מה הנזקים של כעס ולמה דווקא להתפטר מזה זה דבר חשוב. אז קודם כל, כעסים יוצרים תחושה גופנית פיזיולוגית שלילית, זו תחושה של חוסר שלווה, של לחץ, של סטרס, אוקיי? מעבר לזה, כשאנחנו כועסים, אנחנו בהגדרה מנותקים יותר מהמשאבים שלנו, נכון? אני עצבני על מישהו, פתאום אני מגיב בצורה שאני לא הייתי מגיב במצב רגיל, אני עונה בצורה שלא הייתי עונה, אני מייצר נזקים במערכות יחסים בחיים שלי וכן הלאה, זה שש. זה מעבר לזה, זה מייצר בעיות בריאות ממש, אוקיי? יש לא מעט מחקרים שמראים קשר בין לא מעט מחלות כרוניות, בין איזה מחלות במאיים, סקרת, הרבה דברים כאלה שקשורים לסטרס, וסטרס כמובן קשור לתינה. הפרעות שינה, אנשים שלא ישנים טוב, מעבר לזה, מי שכועס הרבה נהיה מכוער. לא, זה לא מצחיק, תחשבו על זה ככה. יש אנשים שאתם רואים ברחוב ואתם רואים שהבן אדם הזה מחייך כל הזמן, נכון? האורמונים שזה מפריש בפנים, הקמתים הספציפיים שחיוכים עושים בפנים, מייצרים אנשים יפים יותר. ויש אנשים שיש להם פרצופים עקומים, כי הם כל הזמן, לא בקטע של משהו מולד שהוא יותר יפה או יותר פחות יפה מבחינת דעה של מישהו, אלא זה יוצר את הקמתים האלה של הכעס, וזה משדר את האנרגיה הזאת שאנשים מסתכלים על זה, וזה מחזה לא נעים להסתכל עליו. יש אנשים שמסתכלים על מורים, הוא נראה כמו, סליחה שאני אומר את סמון, הוא נראה כמו משהו שוואלה לא מזמין להסתכל עליו, וזה האנשים שסוחבים איתם תינה שנים, הם פשוט הופכים לראות ככה כי הפרצוף שלהם פשוט מקבל את הצורה הזאת, הפנים מקבל את הצורה הזאת, זה יכול ליצור או מהצד שלנו או מהצד כלפינו אם אנחנו כועסים על אנשים אחרים ויוצרים את ההימותים האלה, אלימות, אימפולסיביות, האשמה עצמית, בקיצור זה חרא של דבר וכדאי להימנע ממנו כמה שאפשר. בואו נבין שנייה ממה נובע כעס, ותינה זה אותו דבר, אנחנו נבין עוד מעט מה ההבחנה ביניהם. קודם כל המסר של הרגש כעס, תזכרו מהפרקטישנר, מתחילת הקורס שלנו, רגשות זה הדרך של תת המודע להעביר מסרים למודע שלנו, נכון? יש? נגיד את זה שוב, הרגשות שלנו או הרגש שלנו זה המנגנון שבעזרתו תת המודע מעביר מסרים למודע, בעזרת רגשות. אז המסר של כעס הוא שמה שקרה לא היה אמור לקרות, לכן אני כועס. כי נחצה גבול, עבר קריטריון, קרה משהו שהוא לא בסדר, הוא לא צודק, הוא לא הוגן, הוא לא מוסרי, וזה מה שמייצר את התחושה של כעס. כעס זה רגש שאמור לעודד אותנו להציב מחדש גבול שנשבר. יש? בגלל זה זה רגש שהוא גבוה והוא נוטה החוצה, נכון? כי הוא בא להגיד לנו, קרה משהו, תציב את הגבול מחדש, תחזק את הקיר. יש? אוקיי? אז אם אני מבין שזה מה שכעס רוצה לתת לי, אני יכול לראות שהפריים, המסגרת הסתכלות, האמונה, המפה שגורמת לי לכעוס או להיות בתינה, זה שהבן אדם האחר, הצד השני, התכוון לעשות משהו שיזיק לי. או יזיק למישהו אחר, שזה נוצר בכוונה. שימו לב, שנייה רגע, שזה מאוד common sense. עד עכשיו זה מאוד common sense, בסדר? אם עכשיו אני אגיד לך, תקשיב, אשתי עשתה לי ככה וככה וככה, איזה מעצבן הייתי, ונגיד שאתה תרצה לפייס בינינו, אחד הדברים הכי נהוגים ואינטואיטיביים להגיד היא לא התכוונה. נכון? זה מאוד אינטואיטיבי. זה התשובה של הסבתא. זה התשובה האינטואיטיבית של הסבתא, אוקיי? ויש הרבה חוכמה בחוכמה של הסבתא, בסדר? אז למה? כי בעצם ההנחת יסוד אומרת שאם הצד השני לא התכוון לפגוע, אז אולי עדיין נפגעת, ואולי עדיין צריך לעשות משהו עם זה, אבל אין בסיס לכעס, כן? כי הכעס יושב וממבוסס על הרעיון שהצד השני או שהבן אדם שעשה את הדבר המכעיס התכוון להכעיס. או שהוא התכוון לעשות משהו שהוא לא בסדר. או שהוא התכוון לעשות משהו על אף שהוא ידע שהוא לא בסדר, נגיד ככה. וזה המסגרת, אוקיי? יש פה תת סעיף, או ממש התכוון לפגוע בי, או שהוא התרשל במניעה של הפגיעה. זאת אומרת, זה לא בריא שהוא ממש בכוונה עשה לפגוע בי, אלא יכול להיות שכאילו הוא לא מספיק נזהר לא לפגוע בי. לצורך העניין, נגיד אני אשן שנץ בבית בכיף, אוקיי? אז יש אופציה שרוי הבן שלי עכשיו ייקח, יבוא אליי לחדר ויעשה לי אבא, אבא, קום, קום, קום. אז זה מעצבן כי הוא התכוון להעיר אותי. מצד שני, אני גם יכול להתעצבן מזה שהוא מחליט לראות טלוויזיה על ווליום ארבעים. עכשיו, הוא לא מתכוון לעשות את זה, הוא פשוט התרשל בתפקיד שלו לא להעיר אותי. אז זה לצורך העניין נראה לי דוגמה די סבבה, אוקיי? בואו נבין מה ההבדל בין תינה לכעס, אוקיי? בסופו של דבר, ההבדלים המרכזיים הם ההבדלים הבאים. אחד, בעצם תינה היא כשהכעס הופך מ-state, שזה מה שדיברנו עליו כל הפרקטישנה, לאיזשהו מצב רגשי מתמשך. זה קצת כמו ההבדל בין עצב, שזה state, לבין למשל דיכאון, אוקיי? בן אדם שמצוי בתקופה של דיכאון, יכול לחייך לפעמים? כן. יכול לסמוח לפעמים? יכול לצחוק לפעמים? כן. למה? כי דיכאון זה לא state. העצב הוא ה-state. בדיכאון יש בדרך כלל גם עצב וגם בדידות וגם חוסרונים. יש שם הרבה states שמרכיבים את הדיכאון. אבל יש פער בין state שנמשך כמה שניות, נכון? כמו שלמדנו בפרקטישנה, ואז זה יורד, או מתעצם ועולה ויורד כמו גלים, לבין איזושהי הגדרה לאיזשהו מצב מתמשך, איזשהו משהו ששקוע שם ונשאר גם לאורך פרק זמן מאוד ממושך. זה ההבדל ראשון בין כעס לבין תינה. כעס זה נתת לי ביתה ברגל, אוץ' מה את מעצבנת? אני כועס. תינה זה אם אני עכשיו בראש ממשיך לרוץ לי, בין אם בצורה מודעת או בין אם לא, כן? ואני צוחב אותו איתי עוד זמן ועוד זמן ועוד זמן ועוד זמן. בנוסף, כעס יכול להיות כללי, הוא יכול להיות חכב, הוא יכול להיות על לא יודע מה, המדינה, הוא יכול להיות על לא יודע מה, על האוטו שלי, לא יודע, על ההחלטה שעשיתי, אוקיי? תינה היא תמיד מופנית כלפי בן אדם, אוקיי? אני כן אגיד שיש פה איזה סייג קטן, ששירי לא רצתה להכניס למצגת, אבל אמרה שמותר לי לדבר על זה, אז אני אגיד. וזה שיש לאנשים מסוימים, לא מעט, שיש להם איזושהי תינה שהיא נגיד כלפי נקרא לזה אלוהים, או משהו בסגנון הזה, כל אחד בהגדרות שלו. שזה כזה כמו ההנשה של העולם או החיים, אז החיים או העולם או אלוהים עובר אצלהם במוח איזשהו תהליך של ההנשה, אתם יודעים מה זה ההנשה? כאילו כמו בן אדם, כן? להפוך אותו לכמו בן אדם, ואז זה כאילו החיים עושים לי בדווקא, אוקיי? החיים לא יכולים לעשות לי בדווקא אם אני לא מתייחס אליהם בצורה אנושית, כן? זה ברור מה שאני אומר? אז אנשים לא יכולים להיות בתינה כלפי החיים ובתינה כלפי אלוהים, בלי קודם כל להאניש באלף את הגורם הזה, בסדר? אז כן לעיתים, וזה קורה לא מעט, מענישים איזשהו גורם אחר, ואז כן מחזיקים כלפיו תינה, בסדר? אז זה גם יכול להיות. אבל בסוף תינה משנה את זה שהדבר הזה הוא אדם, או שהדבר הזה עבר ההנשה ואז הוא כאילו בן אדם במוח נשבעה הייתה לבריטי. היום ישבנו על זה. להפתעתי, או שלא, היא אמרה לי, גל, אתה לא יודע מה אתה עשית לי. מסתבר שצדקת. עכשיו היא לא פריירית, יש לה כלים, והיא מאוד מאוד מיומנת, מתורגנת וחריפה. אז היא לא רק גילתה שבאמת מצאת התינה הזאת, אלא היא גם ישר עשתה את התהליך, ישר עשתה את השחרור, ישר עשתה את העבודה, והיא אומרת שהיא פשוט לא האמינה איזה הקלה הדבר הזה עשה לה. היא חשבה שהיא כבר עשתה את המאסטר גם כתלמידה פעמיים וגם כמרצה מספר פעמים, וכאילו היא מבינה את השיעור הזה אבסולוטית, ומסתבר שפשוט השחרור הזה ספציפית כל כך עשה לה טוב. רק נגיד שהמסר המרכזי בכעס וכל הרגשות הנגזרות שלו, כמו שנאה, תסכול, עצבים, תינה, אלבון, זעם, התפיסה של הרגש הזה אומרת, מה שקרה לא היה אמור לקרות. יש לי את המסרים ששבוע שעבר דיברנו עליהם, נכון? אני עושה בקצרה, כן? יש לנו את המסרים ששבוע שעבר דיברנו עליהם, אוקיי, אני לא רוצה שזה יקרה שוב, אוקיי, יש פה משהו התנהגותי. מה אני יכול לעשות כדי שזה לא יקרה שוב? האם יש פה משהו התנהגותי? בכלל, מהמקרים? אולי לא, אוקיי, אין פה. אז מה אני צריך לעשות? אולי למנע מהסיטואציות האלה, אולי אני רוצה פשוט לשחרר את זה, להבין, אוקיי, לפעמים זה יקרה וזה בסדר, אוקיי? אז יש לי פה עוד תהליך קוגנטיבי, מה שעשינו שבוע שעבר, עוד תהליך התנהגותי, בסדר? איך אני דואג שהדבר הזה או לא יחזור וישנה בחיים שלי, או שאני משחרר את האחיזה שלי בזה שזה לא יקרה, ומבין שוואלה, לפעמים זה יקרה לי בחיים. ואז מה קורה לקעס הזה? קיבלתי את המסר ממנו ואני משחרר אותו. ואז או שקורים דברים ואני לא מושפע מהם באותה מידה כבר, כי קיבלתי את המסר של הקעס הזה, ושחררתי את אותה אחיזה, או שאני עושה שינויים התנהגותיים בחיים שלי, כדי לדאוג שהדבר הזה לא ישנה בחיים שלי יותר, או פחות סיכוי שישנה בחיים שלי יותר, או אשמור על עצמי יותר, או כל אחד מהדברים האלה. ואז באמת נתתי טיפול לקעס.