למה אני כועס? המסר של כעס וטינה

קודם כל בואו נבין מה הנזקים של כעס ולמה דווקא להתפטר מזה זה דבר חשוב. אז קודם כל כעסים יוצרים תחושה גופנית פיזיולוגית שלילית. זו תחושה של חוסר שלווה, של לחץ, של סטרס, אוקיי? מעבר לזה כשאנחנו כועסים אנחנו בהגדרה מנותקים יותר מהמשאבים שלנו, נכון? אני עצבני על מישהו פתאום, אני מגיב בצורה שאני לא הייתי מגיב במצב רגיל, אני עונה בצורה שלא הייתי עונה, אני מייצר נזקים במערכות יחסים בחיים שלי וכן הלאה, זה שש. זה מעבר לזה, זה מייצר בעיות בריאות ממש, אוקיי? יש לא מעט מחקרים שמראים קשר בין לא מעט מחלות כרוניות, בין איזה מחלות במאה הים, סקרת, הרבה דברים כאלה שקשורים לסטרס, וסטרס כמובן קשור לתינה. הפרעות שינה, אנשים שלא ישנים טוב, מעבר לזה, מי שכועס הרבה נהיה מכוער, לא, זה לא מצחיק, תחשבו על זה ככה, יש אנשים שאתם רואים ברחוב ואתם רואים שהבן אדם הזה מחייך כל הזמן, נכון? ההורמונים שזה מפריש בפנים, הקמתים הספציפיים שחיוכים עושים בפנים, מייצרים אנשים יפים יותר. ויש אנשים שיש להם פרצופים עקומים, כי הם כל הזמן, לא בקטע של משהו מולד, שהוא יותר יפה או יותר פחות יפה מבחינת דעה של מישהו, אלא זה יוצר את הקמתים האלה של הכעס, וזה משדר את האנרגיה הזאת, שאנשים מסתכלים על זה, וזה מחזה לא נעים להסתכל עליו. יש אנשים שמסתכלים עליו ואומרים, הוא נראה כמו, סליחה, זה באמת סמון, הוא נראה כמו משהו, שהוא הלא לא מזמין להסתכל עליו, וזה אנשים שסוחבים איתם תינה שנים, הם פשוט הופכים להיראות ככה, כי הפרצוף שלהם פשוט מקבל את הצורה הזאת, הפנים מקבל את הצורה הזאת. זה יכול ליצור או מהצד שלנו או מהצד כלפינו, אם אנחנו כועסים על אנשים אחרים ויוצרים את האימותים האלה, אלימות, אימפולסיביות, אשמה עצמית, בקיצור, זה חרא של דבר וכדאי להימנע ממנו כמה שאפשר. בואו נבין שנייה ממה נובע כעס, אוקיי? ותינה זה אותו דבר, אנחנו נבין עוד מעט מה ההבחנה ביניהם. אז קודם כל, המסר של הרגש כעס, תזכרו מהפרקטישינר, שהוא מתחילת הקורס שלנו, רגשות זה הדרך של תת-עמודה להעביר מסרים לעמודה שלנו, נכון? יש? אני אגיד את זה שוב. הרגשות שלנו או הרגש שלנו זה המנגנון שבעזרתו תת-עמודה מעביר מסרים לעמודה, אוקיי? בעזרת רגשות. אז המסר של כעס הוא שמה שקרה לא היה אמור לקרות. לכן אני כועס. כי נחצה גבול, עבר קריטריון, קרה משהו שהוא לא בסדר, הוא לא צודק, הוא לא הוגן, הוא לא מוסרי, וזה מה שמייצר את התחושה של כעס. כעס זה רגש שאמור לעודד אותנו להציב מחדש גבול שנשבר. יש? בגלל זה זה רגש שהוא גבוה והוא נוטה החוצה, נכון? כי הוא בא להגיד לנו, קרה משהו, תציב את הגבול מחדש, תחזק את הקיר. יש? אוקיי? אז אם אני מבין שזה מה שכעס רוצה לתת לי, אני יכול לראות שהפריים, המסגרת ההסתכלות, האמונה, המפה, שגורמת לי לכעוס או להיות בתינה, זה שהבן אדם האחר, הצד השני, התכוון לעשות משהו שיזיק לי. או יזיק למישהו אחר, שזה נוצר בכוונה. שימו לב, שנייה רגע, שזה מאוד קום און סנס, עד עכשיו זה מאוד קום און סנס, בסדר? אם עכשיו אני אגיד לך, תקשיב, אשתי עשתה לי ככה וככה וככה, איזה מעצבן אותי, ונגיד שאתה תרצה לפייס בינינו, אחד הדברים הכי נהוגים ואינטואיטיביים להגיד, היא לא התכוונה. נכון? זה מאוד אינטואיטיבי, זה התשובה של הסבתא, זה התשובה האינטואיטיבית של הסבתא, אוקיי? ויש הרבה חוכמה בחוכמה של הסבתא, בסדר? אז למה? כי בעצם ההנחת יסוד אומרת שאם הצד השני לא התכוון לפגוע, אז אולי עדיין נפגעת, ואולי עדיין צריך לעשות משהו עם זה, אבל אין בסיס לקעס. כי הקעס יושב וממוסס על הרעיון שהצד השני, או שהבן אדם שעשה את הדבר המחיס, התכוון להחיס. או שהוא התכוון לעשות משהו שהוא לא בסדר. או שהוא התכוון לעשות משהו על אף שהוא ידע שהוא לא בסדר. נגיד ככה. וזה המסגרת. יש פה תת סעיף, הוא אומר שהוא או ממש התכוון לפגוע בי, או שהוא התרשל במניעה של הפגיעה. זאת אומרת, זה לא בערך שהוא ממש בכוונה עשה לפגוע בי, אלא יכול להיות שכאילו הוא לא מספיק נזהר לא לפגוע בי. לצורך העניין, נגיד אני אעשה נשנץ בבית בכיף, אז יש אופציה שרוי הבן שלי עכשיו ייקח, יבוא אליי לחדר ויעשה לי, אבא אבא קום קום קום. אז זה מעצבן כי הוא התכוון להעיר אותי. מצד שני, אני גם יכול להתעצבן מזה שהוא מחליט לראות טלוויזיה על ווליום 40. עכשיו הוא לא מתכוון לעשות את זה, פשוט התרשל בתפקיד שלו לא להאיר אותי. אז זה לצורך העניין נראה לי דוגמה די סבבה. בואו נבין מה ההבדל בין תינה לכעס. בסופו של דבר ההבדלים המרכזיים הם ההבדלים הבאים. אחד, בעצם תינה היא כשהכעס הופך מstate, שזה מה שדיברנו על כל הפרקטישינר, לאיזשהו מצב רגשי מתמשך. זה קצת כמו ההבדל בין עצב, שזה state, לבין למשל דיכאון. בן אדם שמצוי בתקופה של דיכאון יכול לחייך לפעמים? כן. יכול לסמוח לפעמים? יכול לצחוק לפעמים? כן. למה? כי דיכאון זה לא state. העצב הוא הstate. בדיכאון יש בדרך כלל גם עצב וגם בדידות וגם חוסרונים, יש שם הרבה סטייטים שמרכיבים את הדיכאון, אבל יש פער בין state שנמשך כמה שניות, נכון? כמו שלמדנו בפרקטישינר, ואז זה יורד, או מתעצם ועולה ויורד, כמו גלים, לבין איזושהי הגדרה לאיזשהו מצב מתמשך, איזשהו משהו ששקוע שם ונשאר גם לאורך פרק זמן מאוד ממושך. אז זה ההבדל ראשון בין כעס לבין תינה. כעס זה נתת לי ביתה ברגל, אהוץ' מה את מעצבנת? אני כועס. תינה זה אם אני עכשיו בראש ממשיך לרוץ לי, בין אם בצורה מודעת ובין אם לא, כן, הזאת היא כזאת היא מעצבנת, היא כל הזמן בועטת לי ברגליים, לא אכפת לה ממני, כן? והדבר הזה מלווה אותי, ואני סוחב אותו איתי עוד זמן ועוד זמן ועוד זמן ועוד זמן. בנוסף, כעס יכול להיות כללי, הוא יכול להיות חכב, הוא יכול להיות, לא יודע מה, המדינה, הוא יכול להיות על, לא יודע מה, על האוטו שלי, על החלטה שעשיתי, אוקיי? תינה היא תמיד מופנית כלפי בן אדם, אוקיי? אני כן אגיד שיש פה איזה סייג קטן, ששרי לא רצה להכניס למצגת, אבל אמרה שמותר לי לדבר על זה, ואני אגיד, וזה שיש לאנשים מסוימים, לא מעט, שיש להם איזושהי תינה שהיא, נגיד כלפי, נקרא לזה אלוהים, או משהו בסגנון הזה, כל אחד בהגדרות שלו. שזה כזה כמו האנשה של העולם או החיים, אז החיים או העולם או אלוהים עובר אצלהם במוח איזשהו תהליך של האנשה, אתם יודעים מה זה האנשה? כאילו כמו בן אדם, כן? להפוך אותו כמו בן אדם, ואז זה כאילו החיים עושים לי בדווקא, אוקיי? החיים לא יכולים לעשות לי בדווקא אם אני לא מתייחס אליהם בצורה אנושית, כן? זה ברור שאני אומר? אז אנשים לא יכולים להיות בתינה כלפי החיים או בתינה כלפי אלוהים, בלי קודם כל להעניש באלף את הגורם הזה, בסדר? אז כן לעיתים, וזה קורה לא מעט, מענישים איזשהו גורם אחר, ואז כן מחזיקים כלפיו בתינה, בסדר? אז זה גם יכול להיות. אבל בסוף תינה משנתת לזה שהדבר הזה הוא אדם או שהדבר הזה עבר האנשה ואז הוא כאילו בן אדם במוח שלנו, בסדר? בנוסף, בניגוד לכעס, תינה היא לעיתים קרובות חבויה. מה זה אומר חבויה? שאני לא מודע לזה שיש לי אותה. אוקיי? עכשיו, אני אספר לכם סיפור על זה. לפני פסח, אני ושירי דיברנו על הסדר של השיעורים, וכאילו אנחנו עכשיו טובענים לשפרים את הקורס הזה, ואמרתי לה, יופי, איזה כיף, שבוע הבא, בשיעור הבא אנחנו עושים את השיעור על שחרור תינה. היא אומרת לי, מה, אתה אוהב את השיעור הזה? אמרתי לה, מה, לדעתי זה אחד השיעורים הכי חשובים בקורס. היא אמרה לי, יופי, אז אולי תעביר את השיעור הזה גם בקורס שלי, אני לא סובל את השיעור הזה. ואז אני אמרתי לה, תקשיבי, צר לי להגיד לך, אם את אומרת שאת לא סובלת את השיעור הזה, אני אהיה מרושע, ואני אגיד לך שאת כנראה פשוט לא עברת את התהליך שלו. עכשיו, זה דבר קצת פוגע ומעליב יכול להיות להגיד, כי היא כבר מלמדת את הקורס הזה שנים, היא כבר עושה את התהליכים האלה הרבה זמן, והיא תופסת את עצמה כבן אדם שהוא מאוד, וזה גם נכון עליה כמובן, שהיא מאוד ווק דה טוקי, עושה את התהליכים שהיא מלמדת, היא עוברת את הדברים האלה בעצמה, היא עושה תהליך התפתחות אישית מאוד משמעותי, חד משמעית, אין שאלה לגבי זה, אבל אני באתי ואמרתי לה, אם את לא אוהבת את השיעור הזה, סימן שלא עברת את התהליך. נכון, לא מהשיעור, כי השיעור הוא לא בן אדם. ואז היא אמרה לי, לא, לא, אני כן עברתי, תאמין לי, אני שחררתי את עינה וזה וזה, ואז אמרתי לה, לא עשית את זה מספיק טוב, יש לך את עינה, ואמרתי לה גם מול מי, עוד שנייה אני אגיד לכם מה אמרתי כשנגיע לזה, ואז היא אמרה לי, מה פתאום, אין לי. אמרתי לה, בואי נעשה עסקה, יש עכשיו פסח, יש עכשיו זה, עד שנשב על השיעור הזה יש הרבה זמן, רק תחשבי על זה. לא אין לי. אני לא אומר לך שיש לך, כאילו אני כן, אבל אני רק מבקש שתחשבי על זה, שתשכלי את זה, שתשימי את זה בראש, ותראה מה יקרה. היא אומרת שהשיעור הזה עשה לה שחרור, ישר עשתה את העבודה, והיא אומרת שהיא פשוט לא האמינה איזה הקלה הדבר הזה עשה לה. היא חשבה שהיא כבר עשתה את המאסטר גם כתלמידה פעמיים וגם כמרצה מספר פעמים, וכאילו היא מבינה את השיעור הזה אבסולוטית, ומסתבר שפשוט השחרור הזה ספציפית כל כך עשה לה טוב. רק נגיד שהמסר המרכזי בכעס וכל הרגשות הנגזרות שלו כמו שינה, תסכול, עצבים, תינה, אלבון, זה התפיסה של הרגש הזה אומרת מה שקרה לא היה אמור לקרות, יש לי את המסרים ששבוע שעבר דיברנו עליהם, נכון? אני עושה בקצרה, כן? יש לנו את המסרים ששבוע שעבר דיברנו עליהם, אוקיי, אני לא רוצה שזה יקרה שוב. אוקיי, יש פה משהו התנהגותי. מה אני יכול לעשות כדי שזה לא יקרה שוב? האם יש פה משהו התנהגותי? בכלל מה מקרים אולי לא? אוקיי, אין פה. אז מה אני צריך לעשות? אולי להימנע מהסיטואציות האלה, אולי אני רוצה פשוט לשחרר את זה, להבין, אוקיי, לפעמים זה יקרה וזה בסדר. אוקיי? אז יש לי פה עוד תהליך קוגנטיבי, מה שעשינו שבוע שעבר, עוד תהליך התנהגותי, בסדר? איך אני דואג שהדבר הזה או לא יחזור וישנה בחיים שלי, או שאני משחרר את האחיזה שלי בזה שזה לא יקרה, ומבין שלפעמים זה יקרה לי בחיים. ואז מה קורה לכעס הזה? קיבלתי את המסר ממנו ואני משחרר אותו. ואז או שקורים דברים ואני לא מושפע מהם באותה מידה כבר, כי קיבלתי את המסר של הכעס הזה, ושחררתי את אותה אחיזה, או שאני עושה שינויים התנהגותיים בחיים שלי כדי לבדוק שהדבר הזה לא ישנה בחיים שלי יותר, או פחות סיכוי שישנה בחיים שלי יותר, או ישמור על עצמי יותר, או כל אחד מהדברים האלה. ואז באמת נתתי טיפול לכעס.