גוף ונפש: איך רגש נראה בגוף, ולמה זה הכלי הכי מעשי שיש לכם

גוף ונפש, לדעתי, הם לא שני דברים שצריך לחבר. הם מערכת אחת, שכבר מדברת עם עצמה כל הזמן: כל רגש נראה בגוף, והגוף מייצר רגש בחזרה. כתבתי על זה לפני שנים במאמר על הבלוף של חיבור גוף נפש, ואני עומד מאחורי כל מילה: הנפש מתבטאת במערכת העצבים, המוח מפריש כימיקלים שמגיעים לכל תא בגוף, ואין שני מחנות שצריך לגשר ביניהם.

אבל המאמר הזה עוסק בשאלה הבאה, הפרקטית: אם זו מערכת אחת, איך משתמשים בזה? איך רגש נראה בגוף, איך מזהים אותו לפני שהוא מנהל אותנו, ואיך משנים מצב רגשי דרך הגוף בלי לחכות שהראש ישתכנע.

איך רגש נראה בגוף

כל רגש נראה בגוף כמצב פיזי, והמצב הפיזי הוא לא תיאור צדדי של הרגש. הוא הרגש. חרדה, למשל, היא מילה שמתארת רגש. אבל תשאלו מישהו שהיה בהתקף חרדה מה קרה לו, והוא לא יגיד לכם ״הרגשתי חרדה״. הוא יגיד: קפאתי במקום ולא הייתי מסוגל לזוז. הלב דפק כאילו הוא יוצא מהמקום. הידיים הזיעו. ואחר כך, ההימנעות: לא עושה פעולות מסוימות כי אני יודע שאולי תבוא חרדה, אז אני נמנע מראש ומסתגר.

כשאני מלמד מרצים ומטפלים לדבר על רגשות מול קהל, אני מבקש מהם תמיד להוסיף למילה הרגשית את המילים שמתארות מצב פיזי, כי רק אז אנשים באמת מרגישים על מה מדובר. חרדה היא מושג. לב שיוצא מהמקום זה משהו שכל אחד בחדר מכיר בגוף.

ואותו דבר נכון לצד השני. ביטחון עצמי הוא לא מחשבה. הוא כתפיים משוחררות, נשימה שיורדת לבטן, קול שיוצא חזק בלי מאמץ. חוסר ביטחון הוא קול שיוצא חלש מדי. אחד הדברים הכי נפוצים שאני רואה אצל מאמנים ומטפלים בתחילת הדרך הוא בדיוק זה: אנשים שלא מסוגלים לדבר חזק. ותיקון של הדבר האחד הזה, רק הוא, לוקח אותם כמה רמות קדימה, כי הגוף לא רק משקף את המצב הרגשי. הוא גם מייצר אותו.

הלופ: איך הגוף והראש מזינים זה את זה

הגוף והראש מזינים זה את זה בלופ: הגוף מגיב למה שקורה בראש, והראש מגיב למה שקורה בגוף, ואף אחד מהם לא עוצר. ככה עובד התקף חרדה, מהמנגנון, לא מהתיאוריה. הדופק עולה קצת. הראש שם לב: ״רגע, מה זה, זה בטוח התקף חרדה״. המחשבה הזאת מעלה את הדופק עוד. הראש שם לב שהדופק עלה עוד: ״ידעתי, זה מחמיר״. הפוקוס מצטמצם, הנשימה מתקצרת, וכל סיבוב מחזק את הבא.

יש בדיחה על תרופה מרוקאית לחרדה: כוס מים קפואים על הפרצוף. עכשיו הוא כועס עליכם, אבל הלופ נשבר. אני לא ממליץ לשפוך על אנשים מים. אני מביא את זה כי זה מדגים את הנקודה בצורה שאי אפשר לפספס: שינוי חד במצב הגוף שובר לופ רגשי מיד, בלי שהראש הסכים לכלום. הגוף שלנו מגיב למה שקורה בתוך המוח שלנו, למה שאנחנו רואים, שומעים ומרגישים בפנים. ולכן כשמשנים את הקלט מהגוף, המצב הפנימי משתנה איתו.

איך משתמשים בגוף כדי לשנות מצב רגשי

כדי לשנות מצב רגשי דרך הגוף, משתמשים בכוונה בתנועה, בנשימה ובקול, כי הגוף לא רק משקף את המצב הרגשי אלא גם מייצר אותו. הכלי הכי מוכר לזה הוא עוגן: תנועה קבועה, למשל להרים את הידיים למעלה, להסתכל על נקודה בתקרה ולקחת נשימה עמוקה, שמתרגלים אותה שוב ושוב בזמן שנמצאים במצב חיובי, עד שהתנועה עצמה מפעילה את המצב.

שני דברים שאני אומר לכל מי שלומד את זה אצלי. הראשון: האחריות להפעיל את העוגן היא שלי. הוא לא יקפוץ לבד, במיוחד בהתחלה. השני: עוגן חיובי יעזור ברוב המוחלט של המצבים, אבל במצב שלילי קיצון יש מצב שהוא לא יעבוד. איך גורמים לו לעבוד גם שם? מתרגלים אותו כל הזמן במצבים הקלים. מי שדואג שזה עובד לו ביומיום, גם אם לא השבוע, אז בעוד חודש או חודשיים זה יעבוד לו גם במצבים הקשים באמת.

וזה לא רק עוגנים. כשאני עולה על במה, אני לא מתעסק במצגת. את המצגת בנה גל של אתמול, ואני סומך עליו. אני מתעסק במצב שלי, באנרגיה שלי, ברגע. אני רוצה להיות הדבר שאני רוצה להעביר. זה לא קורה בראש, זה קורה בגוף: בקצב, בנשימה, באיך אני נכנס לחדר. הקהל קורא את הגוף שלי הרבה לפני שהוא שומע את המילים.

הצד השני: לתת לרגש להיות בגוף

הצד השני של העבודה עם הגוף הוא לתת לרגש להיות בגוף עד הסוף, במקום להדחיק אותו: רגש שנחווה עד הסוף בגוף עובר ויוצא, ורגש שלא מודחק לא מנהל אותנו מתחת לפני השטח.

יש טכניקה שאני מלמד רק למי שמיודד עם הרגשות שלו ויודע לייצר לעצמו סביבה בטוחה. שוכבים על הגב, במקום נוח, עם שעון מעורר לרבע שעה או חצי שעה, ומאפשרים לרגש לעלות. לא נלחמים בו, לא מנתחים אותו. נותנים לו מקום, מעצימים אותו, ומגלים שהוא עובר דרך הגוף ויוצא. מי שמפחד מרגשות שליליים חזקים, זו לא הטכניקה בשבילו, ויש מספיק דרכים אחרות. אבל מי שיכול, מגלה שרגש שנחווה עד הסוף בגוף לא צריך להיות מודחק.

למה הגוף הוא כלי המודעות העצמית הכי מעשי שיש

הגוף הוא כלי המודעות העצמית הכי מעשי שיש, כי הוא הדרך הכי מהירה לחשוף נקודות עיוורות: הראש מספר לנו סיפורים, והגוף לא יודע לשקר. כל תהליך של התפתחות אישית שאני מכיר, פסיכותרפיה, אימון, NLP, מדבר בסוף על אותו דבר: לחשוף את מה שאנחנו לא רואים על עצמנו. כשהכתפיים עולות, כשהקול נחלש, כשהנשימה מתקצרת, משהו קורה, גם אם הראש עדיין מסביר שהכול בסדר.

לכן התהליך היחיד ששווה לעשות הוא לא ״לחבר גוף לנפש״. הוא ללמוד לקרוא את המערכת האחת הזאת: איך הגוף שלי מתנהג במצבים שונים, מה זה אומר על מה שאני מרגיש ומאמין, ואיך אני משתמש בזה כדי לשנות מצב כשצריך. זה לא תהליך שיש לו קו סיום. אבל הוא אמיתי, והוא זמין בכל רגע, בלי ציוד ובלי מיסטיקה.

סיכום

אין הפרדה בין גוף לנפש, ולכן אין מה לחבר. יש מערכת אחת: כל רגש נראה בגוף, והגוף מייצר רגש בחזרה. הלופ הזה הוא מה שמחזיק חרדה, וגם מה שמאפשר לשבור אותה. עוגנים, נשימה, קול, מנח, ולצידם היכולת לתת לרגש להיות בגוף עד הסוף. מי שלומד לקרוא את הגוף שלו מקבל את כלי המודעות העצמית הכי מהיר שיש.

רוצה להעמיק?

בניתי קורס מבוא לפסיכולוגיה שפתוח לכולם ללא עלות, על איך המוח שלנו עובד, למה אנחנו מרגישים מה שאנחנו מרגישים, ומה בעצם אפשר לעשות עם זה.

לצפייה בקורס מבוא לפסיכולוגיה