איך להתמודד עם ביקורת
ביקורת לא נעלמת. זה נכון לגבי כל מי שמלמד, מרצה, מנחה סדנה, או בונה משהו ומחפש לדעת אם זה עובד. השאלה אף פעם לא הייתה אם יגיע פידבק שכואב. השאלה היא מה עושים איתו ברגע שהוא מגיע. כי יש שתי דרכים להגיב לביקורת, ורק אחת מהן מביאה לשיפור אמיתי.
זו לא תורה מסיני. זה פשוט מה שרואים שוב ושוב בשטח.
מה קורה כשמסתירים את הפער
כשמדריכה שליוויתי ניהלה אתגר מקוון וחשה שהמעורבות של המשתתפים הייתה נמוכה יותר מהפעם הקודמת, היא תלתה את זה באנרגיה האישית שלה באותו יום. זאת תגובה טבעית. הבעיה היא שכשהסיבה נשארת אישית בלבד, אי אפשר לשנות שום דבר מבני. השאלה שנשארת פתוחה היא: מה בגוף השיעור עצמו אפשר לעשות אחרת?
מרצים ומדריכים פחות מנוסים עושים את זה הרבה. ממשיכים בלי להכיר בעובדה כי לוקחים את זה אישית.
ההכרה הפנימית היא הצעד הראשון
לא כל הכרה בבעיה צריכה להיות פומבית. לפעמים מספיק לזהות בפנים, בלי להכריז, שיש פה פער. כשעובדים בפורמט של כמה מפגשים כמו אתגר, יש חלון זמן ממשי בין שיעור לשיעור. אפשר לעשות שינוי. הבעיה היא שרוב האנשים מבזבזים את החלון הזה בהסברים לעצמם למה בעצם הכל בסדר.
זה לא מה שמרצים ותיקים עושים.
מרצים ותיקים שרואים שהקהל לא מרים יד, לא שואל, לא מגיב, לא נבהלים. מזהים את זה בזמן אמת ומשנים דבר אחד בהמשך. זה לא קסם, זו מיומנות שמפתחים כשמוכנים לראות את המציאות כמו שהיא.
הראש בחול עולה יותר מהטעות עצמה
כשדברים לא עובדים כמצופה, יש פיתוי לשים את הראש בחול. לספר לעצמנו שזה היה מקרה יוצא דופן, שהקהל הזה שונה, שהיום פשוט לא היה היום הטוב. הסיפורים האלה נוחים אבל יקרים מאוד. כי כל עוד הסיבה האמיתית נשארת מוסתרת, אי אפשר לתקן אותה. וכשמגיע הפעם הבאה, אותה הטעות חוזרת, בדיוק.
יש שלוש אפשרויות בריאות כשמגלים שאין יכולת לעמוד בחובה שהובטחה: לסנן בכניסה ולא לקבל מי שאין לו את הדרישות, לקחת מישהו אחר שיוכל לעזור, או ללמוד את הבסיס הנדרש בעצמנו. שלוש האפשרויות ישירות ופרקטיות. מה שאינו בריא הוא להמשיך ולהעמיד פנים שהכל מסודר.
פרפקציוניזם הוא אשליה של שיפור
מדריכה שעבדתי איתה הרגישה שהיא כבר מוכנה להתחיל לבנות סדנה אבל נתקעה ברצון שהכל יהיה מושלם לפני שיוצאים לדרך. הרצון הגיוני לחלוטין. אבל אי אפשר לשפר רעיון שלא נבדק על אנשים אמיתיים. אי אפשר לדעת מה עובד ומה לא כשכל המידע מגיע מהראש שלנו בלבד.
פרפקציוניזם הוא אשליה של שיפור.
כל עוד הרעיון נשאר בפנים, הביקורת שמגיעה היא ביקורת של אחד על עצמו. וזה הכי פחות מדויק שיש.
שקרון מעמקים
יש שם לתופעה הזאת: שקרון מעמקים. כשצוללים עמוק לתוך הראש, בלי לצאת ולבדוק מול אנשים אמיתיים, נהיים מסתולים. הרעיון נראה יותר ויותר גדול ומושלם מבפנים, ובינתיים בחוץ אף אחד עוד לא בדק אותו. צריך לצלול, כן. צריך לחשוב, לבנות, להכין. אבל אחרי זה יוצאים. בודקים. מקשיבים. ומתקנים.
זה המחזור שיוצר שיפור אמיתי.
ביקורת היא שיעור, לא פסיקה
כשמגיע פידבק שלילי, קל להתייחס אליו כאל עדות על מי שאנחנו. כאל משהו שאומר שזה לא עובד, שהיכולת לא שם. זו הדרך היקרה ביותר לפרש ביקורת.
הדרך הזולה, שעובדת יותר, היא לשאול: מה אפשר ללמוד מזה לפעמים הבאות.
מה שקרה קרה. לא ניתן לשנות את זה. מה שניתן הוא לזהות מה אפשר לעשות אחרת, ולעשות את זה. חרטה שיושבים עליה שעות לא משנה כלום. לקח שמיישמים מחר, כן.
הגישה הפרקטית
זיהוי ברור של מה שקרה. מסקנה אחת. פעולה שונה.
לא יותר מזה. כשנכנסים לניתוח מעמיק של כל כישלון קטן, מבזבזים זמן שאפשר להשקיע בלנסות שוב. וכשמתעלמים לחלוטין ממה שהתרחש, חוזרים על אותן הטעויות. האיזון הוא בין שני הקצוות: לראות את האמת, להסיק מסקנה ברורה, ולהמשיך קדימה.
זה מה שמרצים שמשתפרים לאורך זמן עושים בפועל.
סיכום
ביקורת היא לא עצירה. היא נקודת ציון. מי שלומד ממנה ממשיך קדימה. מי שמסתיר אותה עומד במקום. ביכולת לזהות, להכיר ולפעול טמון כל ההבדל.
כדי לעמוד בפני קהל ולקרוא מה קורה בחדר, צריך קודם כל להכיר את הגוף שלנו ואת מה שהוא מקרין. הנוכחות על הבמה היא לא רק מה שאומרים, היא גם איך נראים ואיך עומדים. קורס שפת גוף חינמי הוא הצעד הראשון לבנות את הבסיס הזה.