קיבלתי תגובה שמאוד אהבתי לאחד מהפוסטים האחרונים, ספציפית, לפוסט שמדבר על עבודה קשה ועל מה שנדרש בשביל להצליח בגדול. אני חושב שהתגובה הזו חשובה – למרות שאני חושב שאני לחלוטין לא מסכים עם התוכן שלה, מעבר לכך אני חושב שהתוכן שלה בעייתי. עדיין, אני מעריך אותה – כי היא כתובה באופן ענייני ולדעתי הרבה אנשים מזדהים עם הגישה שכותב התגובה העלה. אני לוקח את התגובה שלו (ברשותו כמובן) כהזדמנות לענות לגישה הזו באופן פומבי, אז הנה מתחילים. (חילקתי את התגובה שלו לחלקים בכדי שיהיה לי קל להגיב)
(*התגובה הייתה על הפוסט: לא כולם יכולים להצליח בגדול )
חלק א׳ – הצגת הבעיה
הבעיה שלי עם כתבות מסוג זה, כסוציולוג, זה שהן מציגות את המציאות לא כפי שהיא. כל אותם קואוצ'רים ו"מעצימים" למיניהם מתעלמים מרוב המקרים ובוחרים להתמקד במקרה הבודד, אותו מקרה בודד של סיפור סינדרלה, על אותו ראפר שהפך ממוכר סמים למליונר, על אותו אנג'ל שגדל בשכונת התקווה והקים אימפריה. ומשכנעים את הקהל שלהם שהכח בידיים של היחיד, שאם רק תעבוד קשה מספיק אתה תצליח.
חלק א׳ – תגובה
אני מסכים איתך ב100% שזה בדיוק מה שאנחנו עושים, מציגים בעיקר את הסיפורים של ה1%. לא הייתי מגדיר את עצמי כ״מעצים״ או משהו כזה – אבל אני מסכים איתך שזה בדיוק המסר שאני מנסה להעביר לאנשים. (אחד מהם)
חלק ב׳ – על אמת ועל סטטיסטיקה
כל אלו סיפורים אמיתיים, אבל הם לא עובדים סטטיסטית. אם תסתכל על הדברים בכללותם, תוכל לראות שאם נולדת בדואי בנגב אתה לא תהיה ראש ממשלה, לא משנה כמה תרצה ותנסה ותקרע את התחת. הכל פה בסופו של דבר מתנקז למספרים, שמציגים את התמונה האמיתית לפיה מה שחשוב זה לא כמה נחישות יש לך אלא את מי אתה מכיר, אילו כלים קיבלת כילד, מי יכול לחבר אותך, אם אתה מדבר נכון וכמה הון תרבותי-כלכלי-פוליטי יש לך. ב 99.6% מהפעמים אלו האלמנטים שקובעים את אותה הצלחה ולמוטיבציה אין שום קשר.
חלק ב׳ – תגובה
קודם כל אני חייב לייצר הסתייגות מהמספר שכתבת 99.6%, לא כי הוא לא מדוייק, אלא כי מהניסיון שלי ומההכרות שלי עם אנשי העולם 95% מהאנשים לא יודעים לעבוד, לא יודעים לתקתק ולא ״מזיזים את התחת״ – לפחות לא מספיק.
עכשיו לתוכן היותר ענייני (והמדהים) שכתבת פה – והוא באמת מדהים בעיניי.
שים לב שעלית פה על משהו, אבל נתת לו פרשנות קצת שונה מהפרשנות שאני נותן לו. אתה אומר שזה לא קשור למוטיבציה, רצון או עבודה קשה. אתה טוען שזה קשור לכמה גורמים אחרים – ויודע מה, אני אפילו מסוגל להסכים איתך ברמה מסויימת.
הרמה שבה אני יכול להסכים איתך היא שאנשים שכבר עובדים קשה (ויש כאלה ה5% שזרקתי קודם זה 1 מכל עשרים, זה המון אנשים) עושים את הפעולות הלא נכונות. אם אתה טוען שיותר חשוב מי יכול לחבר אותך, מי אתה מכיר וכמה הון (או כוח) יש לך, אז אולי הפעולות והעבודה הקשה שלך צריכה להיות מכוונת וממוקדת להשיג את הדברים האלה. אולי הדרך שבא חלק מאיתנו מסתכלים על מהות העבודה שלנו היא לא מה שיאפשר לנו להשיג את התוצאות שאנחנו רוצים אבל אם נבחר להתמקד בדברים אחרים ובהפקת תוצאות ביניים שונות נוכל להגיע לייעדים שלנו.
דוגמה טובה תהיה אדם שרוצה להיות מנכ״ל בחברת הייטק, זה שהוא יעבוד ויהיה הכי מקצועי בעולם אולי לא יוביל אותו לשם, אבל אולי אם הוא ישקיע חלק מהמוטיבציה האין סופית שלו בללמוד לעשות ״פוליטיקה ארגונית״ (שאני יכול לא לאהוב, אבל זה קיים) ובלייצר את הקשרים הנכונים – הסיכוי שלו להגיע לשם עולה פלאים.
לגבי הבדואי מהנגב, לפני 20 שנה היו אומרים שהוא לא יכול להיות טייס בחיל האוויר והיום זה אפשרי, לפני 20 שנה היו אומרים את זה על שחור כנשיא ארה״ב.
ולגבי סטטיסטיקה, היא מושפעת ממוצאים, אתה כתבת שאתה סוציולוג ואני כולה סטודנט לפסיכולוגיה, אבל למדתי מספיק סטטיסטיקה בשביל להבין שהממוצעים האלה רחוקים מלשקף את מה שאפשרי בעולם – הם מייצגים את הממוצע, ומושפעים והתוצאות הקיצוניות של המדהימים ביותר והגרועים ביותר.
חלק ג׳ – שאלת השאלות
אז למה אתם דוחפים לקהל היעד שלכם את המחשבה ש"אם תעבוד קשה תצליח"? בגלל שבעידן ניאו-ליבראלי של היום האדם עומד במרכז, ואנחנו פשוט מסרבים להאמין שלא כל דבר קשור בנו ובשליטתנו. הפער הזה, בין המצוי לרצוי מצטמצם באמצעות הדימיון האגוצנטרי הראוותני שהמודרנה מגדלת אותנו לתוכו, ואתם הקואוצ'רים קוטפים בשבילנו את התפוח ומגישים לנו שנאכל.
חלק ג׳ – תגובה
אני יכול לקחת את מה שאמרת צעד נוסף קדימה ולומר לך שלדעתי מעט מאוד בשליטתנו, למעשה, כמעט כלום. עם זאת, זה לא אומר שאין באפשרותנו לקחת אחריות. משפט שאני חוזר ואומר בהקשר הזה הוא שאדם גדול לוקח אחריות מלאה גם כשאין לו קמצוץ שליטה בעוד אדם קטן לא לוקח קמצוץ של אחריות גם כשיש לו שליטה מלאה.
ולגבי השאלה, לא יודע למה ״אנחנו״ עושים את זה, אבל אני אגיד לך למה אני עושה את זה.
אני עושה את זה כי זה עובד – כי זה משנה חיים של אנשים, כי אנשים פתאום חיים באופן שקודם היה יכול להיות עבורם רק חלום. עשיתי את זה באופן אישי וכל כך התרגשתי שהייתי חייב להעביר את זה הלאה. אני לא יודע אם אתה קורא פה הרבה ומכיר כמה מהסיפורים שלי (אולי את זה של הספורט או את זה של התקשורת הבין אישית) אם לא, אשמח לשתף אותך.
הערה נוספת לסיכום
כתבתי לו משהו (ולצורך אמינות ההתכתבות אני אכתוב אותו גם פה) אבל אני מבקש מכם להסתכל על זה בהקשר שלכם ולא אישית עליו: אם אתה מתכוון לעשות כסוציולוג עבודה ברמת ה״מאקרו״ – אני מקווה שתמשיך עם הגישה שיש לך עכשיו, כי היא תקדם אותך לעשות שינוי מערכתי שהוא באמת נחוץ ובאמת שאפשר לשפר דברים רבים. לעומת זאת, אם אתה מתכוון לעבוד עם אנשים באופן פרטני – בבקשה תשקול לשנות במעט את הגישה שלך לגבי זה, כי התוצאות של האנשים האלה עומדים פה על הפרק.
איך זה קשור אלינו?
בפשטות! אם אתם רוצים לעשות שינוי מערכתי – לכו על זה! זה דבר חשוב! ואז – לכו עם הגישה הזו שצריך לתקן המון דברים והנסיבות לא מספיק טובות עבור הבן אדם הממוצע! אם אתם מדברים על ההצלחה שלכם אישית, או של כל אחד אחר באופן אישי – לכו עם הגישה של עבודה קשה ושהכל אפשרי (שלחו לו, או לעצמכם, את המדריך למוטיבציה אין סופית או לינק לבלוג הזה)
