שיעור שלמדתי על בשרי לגבי השלמה

בפוסט הזה אני רוצה להסביר בקצרה מהי השלמה, ולענות על שתי שאלות: למה חשוב להשלים עם דברים, ואיך עושים את זה בפועל. על השלמה למדתי בתיאוריה בלא מעט מסגרות וסדנאות, אבל כמו שחלקכם כבר מכירים אותי, אני תמיד אוהב לקחת את הדברים ישר לשטח וליישם אותם. אז בפוסט הזה אני אספר לכם מה קרה לי באופן אישי כשלא השלמתי עם דברים (או שלא עשיתי זאת באופן מלא ואמיתי), ואיזה ניסים קורים כשכן משלימים.

מה זה בעצם להשלים עם משהו

הפעם, במקום הגדרה מוויקיפדיה, אני אספר לכם סיפור קצר, ואולי גם קצת מצחיק, שממחיש בצורה יפה מהי השלמה.

אסקימוסי נחמד קם בבוקר ויוצא מהאיגלו שלו. בעודו מסתובב לו בין הררי השלג והאגמים הקפואים, ניגש אליו אדם שהוא לא מכיר ונותן לו בלוק גדול וכבד של קרח. שום דבר מיוחד, פשוט קרח. הנה שלוש דרכי התמודדות עם הסיפור הזה (ועוד אחת אקסטרה):

המשלים - האסקימוסי מקבל את הבלוק, מבין שאין לו שימוש בו, שוקל מה לעשות איתו, ובוחר פשוט להניח אותו על הרצפה ולהמשיך הלאה.

המתנגד - לא מוכן לקבל את הרעיון שנתנו לו בלוק קרח באמצע הקוטב. יבקר את מי שנתן לו את הבלוק, יכניס אותו לתיק ויקח אותו איתו לכל מקום, כדי שבמידת הצורך יוכל להראות מה החוצפן הזה נתן לו וכמה זה חסר שימוש. הבלוק הזה יכביד על ההליכה שלו ויתפוס לו מקום בתיק, עד שהוא יוותר עליו.

המדחיק - מקבל את הבלוק, לא מעוניין להתמודד עם השאלה מה לעשות איתו, ולכן מאחסן אותו בתיק לשימוש מאוחר יותר. הבלוק הזה יכביד על ההליכה שלו עד שהוא יוציא אותו מהתיק וישחרר אותו. הבעיה היא שככל שעובר הזמן הוא מכניס לתיק עוד ועוד, מה שבסופו של דבר יקשה עליו מאוד לאתר בכלל את בלוק הקרח בתוך התיק.

האקסטרה - זה שמתרגל חשיבה חיובית - לוקח את הבלוק ומיד מתחיל להגיד לעצמו "איזה כיף יש לי בלוק, איזה כיף יש לי בלוק, איזה כיף יש לי בלוק". יש שיגידו שהוא בסוף יאמין בזה וממש ייהנה מכך שיש לו בלוק, ואז הכל בסדר. אני טוען שהוא בסוג של הכחשה.

למה זה קריטי להשלים עם דברים

בפוסט שלי, שיטת ימימה אביטל - מה פרויד היה אומר, אני מספר שקלטתי משהו משותף לגישות של שניהם. עם הזמן קלטתי שזה לא מאפיין רק את הגישות שלהם, אלא באופן כללי גישות אפקטיביות מכל התחומים והסוגים: NLP, תטא הילינג, ריפוי באמנות ובעיסוק, המון אסכולות בפסיכולוגיה, אימון, ועוד. אז מה משותף, ולמה זה רלוונטי לפוסט הזה?

זה רלוונטי כי המשותף הוא ההבחנה שכל ה"הפרעות הנפשיות"* (ובגישות היותר רוחניות, כל ההפרעות באופן כללי) נובעות מאותה סיבה - קונפליקט בין המודע שלנו לתת-המודע שלנו. האם אני בעצם אומר שאם לא נשלים עם דברים נהפוך לחולי נפש? כן, כמובן בתלות בעוצמת החוויות שאתם מסווגים כשליליות שעברתם.

בכל מקרה, גם בגישות פחות טיפוליות ויותר תוצאתיות או הישגיות, כמו אימון ושימושים מסוימים של NLP, דוגלים באותה הבחנה: גם אם לא תסבלו מ"הפרעות נפשיות"*, האושר שלכם (שהוא אמנם סובייקטיבי) והתוצאות שלכם בחיים (גם ברמה האובייקטיבית ביותר שיש) יסבלו מכך שלא תשלימו עם דברים.

היופי הוא שברגע שאנחנו משלימים עם דברים באמת, אנחנו ממש מרגישים את זה. לתהליך ההשלמה מצטרפות תמיד תחושות חזקות של חופש, שלווה ושחרור. ממקום של השלמה ושחרור מגיעים למקום שבו הכל אפשרי, גם עבור עצמנו וגם עבור אחרים בחיינו.

איך משלימים עם זה, ומה הקשר בין השלמה לחשיבה חיובית

אם לא הבנתם מסעיף האקסטרה: חשיבה חיובית במובן הקלאסי שלה זה לא ממש אני. אני לא ממש מאמין בה ככלי אפקטיבי, שורשי ואמיתי להשלמה. עם זאת, השיעור שחוויתי שוב ושוב על בשרי לגבי השלמה הוא שהשלמה חייבת לבוא ממקום חיובי. במילים אחרות, לומר "shit happens והשלמתי עם זה" זה בלי שום ספק סימן להכחשה, או לפחות לאי-השלמה אמיתית.

אני אשתף אתכם בסיפור אישי אחד, מתוך רבים שיש לי, על ההבדל החד-משמעי בין השלמה ממקום חיובי לבין ניסיון להשלמה ממקום שלילי. אני אספר לכם על שתי פרידות שהיו לי, פעמיים שמערכת יחסים זוגית נגמרה.

בפעם הראשונה ניסיתי להשתמש בטכניקת NLP, ממש לא ממליץ עליה, שהרעיון שלה הוא לקשר לבת הזוג לשעבר כל כך הרבה רגשות שליליים שלא יהיה שום סיכוי לחשוב עליה בצורה חיובית. האמת, זה עבד. לא היה שום סיכוי שהייתי רוצה לראות אותה שוב, ואחרי כמה שבועות או חודשים גם לא חשבתי על זה יותר. תיאורטית זה נשמע מושלם, רק שבתכלס זה עדיין היה תקוע בתת-המודע שלי. תמונות שלה בפייסבוק היו מקפיצות אותי (כמובן שחסמתי אותה, אבל עדיין היו לנו חברים משותפים), ולראות אותה ברחוב מן הסתם היה מעיר בי משהו. שנה לאחר מכן יצרתי איתה קשר יזום, כי היה ברור שמשהו בקשר שלנו לא נגמר כמו שצריך. היום אני יודע לומר שפשוט זה לא היה שלם עבורי, הייתי בגישה המתנגדת או המדחיקה. אגב, על אף שיצאתי עם בנות באותה שנה, לא הצלחתי ליצור קשר אמיתי עם אף אחת - פעם אחת אפילו פגשתי מישהי עם שמה של האקסית, והיא פשוט נפסלה במקום.

הפרידה השנייה שאני רוצה לספר עליה קרתה מאוחר יותר. בשבוע הראשון הייתי ממש בהדחקה לגבי הפרידה, ובשבוע השני נתתי לעצמי לחוש את הכאב והאובדן האמיתי של אדם שהיה, ועדיין כה יקר לי, אדם שהיה חלק מהותי בחיי במשך חמש שנים. בסוף השבוע השני הבנתי שאני מוכן להשלים עם זה, ובעוד היא לא הייתה מעוניינת בשום קשר איתי, שלחתי לה הודעה שמוקירה תודה על הזמן הרב שהיא בילתה איתי ועל האדם המדהים שהיא הייתה עבורי. שבוע לאחר מכן כבר התחלתי לאט לאט לצאת, וכחודש לאחר הפרידה התחלתי בצעדים איטיים במערכת יחסים חדשה שהתפתחה להיות מדהימה עבורי.

אז איך בעצם עושים את זה?

ליצירת השלמה אמיתית יש שלב אחד קריטי, שבדרך כלל אנחנו אוהבים לדלג עליו - השלב של לחוות את הכאב באופן מלא. הייתי אומר אפילו מעבר לכך: השלב הוא לחוות את הכאב תוך כדי אהבה שלו, מתוך הבנה שהוא חלק בלתי נפרד מהטוב שיש לנו בחיים.

עבורי, אחד הכלים הפרקטיים ביותר שאפשרו לי לקבל את הכאב כמשהו טוב בחיי, כלי שעזר לי לחבק באמת עם הרבה אהבה את נקודות השבר, היא האמונה. אני מדבר על זה בפוסט כוחה של אמונה, פוסט שלדעתי שווה לכל אחד לקרוא ולשקול.

בנוסף, אני נזכר במחקר של ברנה בראון, עובדת סוציאלית שחקרה מעל שישת אלפים משפחות וחילקה אותן לשתי קבוצות: המאושרים והלא מאושרים. היא ניסתה למצוא מה הופך את המאושרים למאושרים ואת הלא מאושרים ללא מאושרים, ולמרות שהיו הרבה משתנים שנראו כמאפיינים את המאושרים, שום דבר לא היה חד-משמעי - חוץ מדבר אחד: המאושרים נתנו לעצמם לחוות כאב ופגיעות, וקיבלו את הכאב והפגיעות כחלק מהאושר שלהם.

הייתי מוסיף לדוגמה עם האסקימוסי החמוד מתחילת הפוסט, שהוא לא ישר מבין שאין לו שימוש בבלוק הקרח, אלא שבעודו שוקל מה לעשות עם הבלוק הוא מוקיר תודה לאדם שנתן לו אותו. הוא מבין שהיה אמור לקבל את הבלוק הזה, שזו מתנה, והיא חלק בלתי נפרד מהמסע שלו בין ההרים המושלגים והאגמים הקפואים.

*בכוונה אני שם את הביטוי "הפרעות נפשיות" במרכאות כפולות, משום שאני לא אוהב את ההגדרה הזו, אבל מטעמי נוחות אני משתמש בה.