יש שלב שכולנו מגיעים אליו, שלב שבו אנחנו מבינים שאנחנו האנשים היחידים שבאמת שולטים על הרגשות שלנו. בודדים הבינו את זה בגן כשאמרו לנו “נכון שהוא מציק לך, אבל אתה זה שבוחר להתעצבן”.
רובינו לא קלטנו את זה עד הסוף בשלב הזה, אבל בשלב מסויים רובינו מצאנו את עצמנו אומרים משהו בסגנון “ברור שאני יכול לשכנע את עצמי לאהוב את זה” או “ברור שאם אני אחליט שאני אהנה מזה אז אז אהנה מזה”.
הפוסט הזה מדבר על המילה שתמיד מגיעה אחרי המשפטים האלה – המילה “אבל”
ממה אנחנו מפחדים?
התשובה הפשוטה היא שאנחנו מפחדים מכך שהרגשות שנחליט עליהם לא יהיו רגשות “אמיתיים” הם לא ייצגו את “מי שאנחנו” אלא יהיו משהו שרירותי וסתמי. התרבות שלנו מלאה בסיפורי אימה על מצבים שכאלה – על רופאים שעבדו כל חייהם בחדר מיון רק בשביל לגלות שהייעוד שלהם הוא להיות כתבים בעיתון. אנשי הייטק שהגיעו לעמדות בחירות וגילו שמה שבאמת עושה להם את זה בחיים זה להיות מאמני כושר.
לדעתי אנחנו מפחדים מכך שהרגשות שהחלטנו עליהם פחות יציבים מרגשות אמיתיים, אנחנו מפחדים להגיע למקום שבו הבועה תתפוצץ לנו בפנים.
מה באמת ההבדל בין רגשות אמיתיים לרגשות שנוצרו בהחלטה
בעיקרון, באופן דיי וודאי אני יכול לומר שאין שום הבדל. ברמה הפיזיולוגית כמובן, ברמה התפיסתית שלנו (הקוגניטיבית) יש הבדל עצום – אבל עליו אני ארחיב עוד מעט.
ברמה הפזיולוגית – וכולנו יודעים את זה, באהבה שאנחנו החלטנו עליה מופרשים אותם הכימיקלים במוח שלנו וגורמים לנו להרגיש פיסית בדיוק את אותם הדברים. אם נחליט שאנחנו נהנים ממשהו נוכל לשנות את הביוכימיה במוח ולהיות מרוצים מאוד מהפעילות. במציאות אין שום הבדל בין תחושה \ הרגשה \ רגש שאנחנו בחרנו בו לרגש ספונטני.
מעבר לזה, הרגשות הספונטניים שלנו או הרגשות האמיתיים – הינם בלתי יציבים בעליל! כמה פעמים הרגשתם מאוהבים וחודש אחרי היא \ הוא כבר “לא עשו לכם את זה”. כמה פעמים התלהבתם ממקום עבודה שבסוף “לא היה מה שחשבתם” או “אתם יודעים, עם הזמן נשחקים”.
כן, זה נכון אבל…
וזה בדיוק העניין, חזרנו לפסקה השנייה של הפוסט, האבל הזה הוא בדיוק אותו האבל של ההתחלה – אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לשלוט ברגשות שלנו, אנחנו יודעים שאין שום הבדל אבל…
ממה אנחנו באמת מפחדים
דבר ראשון חשוב לי לומר שמה שאני אומר פה זו הפרשנות שלי – ככה אני רואה את זה, אם יש לכם דעה אחרת אני אשמח לשמוע אותה ולדון אתכם פה בתגובות.
ובכל זאת לדעתי, העניין הוא כזה, אנחנו עמוק בתוכינו מודעים לחוסר הוודאות המוחלט של החיים. אנחנו יודעים שבמציאות אין מצב שהחלטה כזו שנחליט תהיה באמת וודאית או סופית. אנחנו לא רוצים לקחת אחריות, כן זה כזה פשוט. אם אני אומר “אני מחליט שאני אוהב את העבודה הזו” ואז פתאום “זה כבר לא זה” אני בבעיה – הרי אני החלטתי. אנחנו לא רוצים להתחייב.
בחוסר הרצון שלנו לקחת אחריות ולהתחייב יש הגיון מושלם – הרי זה ברור שההתחייבות שלנו היא שרירותית ואנחנו מפחדים שלא נעמוד בה, התירוצים שבאים בקלות עם לזרום כבר לא יהיו זמינים עבורנו.
אם אני זורם, “נראה איך אני ארגיש” או אפילו “אני מרגיש שזה הדבר הנכון עבורי” הרבה יותר קל לי לחזור בי מאשר אם “אני משוכנע ב100% שזהו הייעוד שלי בחיים – אני החלטתי את זה וזה מה שזה”.
העניין הוא כזה
אי לקיחת הסיכון באה על חשבון משהו, על חשבון עוצמה. תחשבו אחרי איזה מבין שלושת הציטוטים למעלה הייתם מוכנים ללכת בצורה עיוורת, איפה הייתם מפקידים את הכסף שלכם, למי הייתם נותנים לשמור על הילדים שלכם.
יש משהו מאוד נוח ברגשות האמיתיים שלנו משום שהם ספונטניים וכאילו שאין לנו שליטה או אחריות עליהם. אבל ברגשות שאנחנו בוחרים או תחושות שהגיעו לנו בהחלטה יש הרבה יותר עוצמה.
ועוד דבר אחד
הסיכון פה הוא לא ממש אמיתי, כולנו מרגישים שאם נשנה את דעתנו כולם יחשבו עלינו משהו. והאמת היא שזה לא ממש נכון – מנסיוני כשבאים עם עוצמה כזו אנשים עסוקים מידי בלשאוב מאיתנו השראה מכדי לשפוט אותנו. אז טיפ ממני: לכו על זה.
ברור שאף אחד לא לוקח אחריות ומחוייבות על 100% מהרגשות שלו, אפילו לא קרוב – וזה בסדר. אבל שוב: לכו על זה.
אני רוצה לקנח בציטוט שלא יכול להיות יותר רלוונטי: “החיים אינם על למצוא את עצמך, החיים הינם על ליצור את עצמך” -גורג’ ברנרד שו
