בכיתה י”ב, לקראת סוף השנה, המורה שלנו לפיסיקה אמר לנו משהו בסגנון הזה (לא ציטוט מדוייק): “עכשיו אתם מסיימים 5 יחידות, למדתם מכניקה, למדתם חשמל, למדתם בלה בלה בלה – עכשיו אתם חושבים שאתם יודעים הכל. אני ממש מקנא בכם, בהרגשה הזו, חלקכם ישארו איתה וחלק אחר ימשיך ללמוד פיסיקה וככל שתמשיכו ללמוד תבינו שאתם לא יודעים כלום”
הוא הסביר שבשביל לדעת שאתה לא יודע משהו, צריך לדעת שהוא קיים ושאנחנו מהמקום בו אנחנו נמצאים כבר למדנו את כל מה שידענו שקיים (או לפחות כמעט) ולכן אנו באשליה שאנחנו יודעים הכל. ככל שנלמד יותר ונדע יותר, נבין כמה עוד יש ללמוד ונבין כמה שאנחנו לא יודעים בעצם כמעט כלום, יחסית לכל מה שיש לדעת (בערך, בעקרון)
מה הקשר להתפתחות אישית
אני זוכר בבירור שבאותה תקופה, בערך בגיל 18, חשבתי שאני בשיא מטורף מבחינת המודעות העצמית שלי ומבחינת ההתפתחות האישית שלי. אני זוכר שהרגשתי שאני מסוגל לעשות כל דבר שאני רק ארצה בלי שום מאמץ. כאילו הרגשתי, וזו הנקודה אני חושב, שבעצם אין לי יותר לאן לגדול כי הגעתי למקסימום (או לפחות מאוד קרוב לשם)
זה לא באמת קשור אבל אני זוכר שבמיונים ליחידה מסויימת בצבא, הפסיכולוגית אחרי ראיון אמרה לי שזה מדהים ושאני באמת חושב שאני מושלם (בטון לא חביב במיוחד אם אני זוכר נכון)
מה אפשר לקחת מזה?
זו הרי השאלה לא? אז ברור שכן. אפשר לקלוט שכמו בפיסיקה או כל תחום ידע אחר כך גם בהתפתחות האישית שלנו. אם אנחנו חושבים שאין לנו יותר לאן לשאוף, לאן להשתפר ואני לא מדבר על שיפורים קטנים, אני מדבר על שיפורים משמעותיים, סימן שאנחנו פשוט לא יודעים מספיק. יש כל כך הרבה לאן לגדול – תמיד, ואם אנחנו לא רואים את זה סימן שאנחנו פשוט לא מודעים לזה שהמקומות החדשים קיימים.
ממש כמו תלמיד פיסיקה בכיתה י”ב שלא יודע בכלל שיש דבר כזה תרמודינמיקה, וחושב שהמתמטיקה שלומדים בתיכון מספיקה למכניקה. דוגמה נוספת למי שלא חנון (טוב אין לי כזו, אז פשוט לאנשים פחות חנונים): כמו שכשהמציאו את הפקס חשבו שזהו, הגענו לשיא בתקשורת (gmail מישהו?)
לכו ותמצאו את המקום אליו אתם יכולים לגדול, לילה טוב!
