כשהייתי בכיתה ח' בטיול של הנוער העובד המדריכים שלנו הפעילו אותנו בדרך יצירתית ומגניבה מהרגיל. ישבנו במעגל, בעיקרון היה אסור לנו לדבר אחד עם השני, בעוד שנשאלנו שאלות – את התשובות היינו צריכים לכתוב על פיסת נייר ולהעביר למדריך.
הרעיון היה פשוט ומעניין, ליצור סוג של סטטיסטיקה קבוצתית לשאלות שהתחילו כלליות והפכו עם הזמן להיות מביכות ומסקרנות יותר ויותר.
השאלה שמביאה מעין נקודת מוצא לפוסט הזה הייתה, וסליחה על הדימוי "האם אתם מסתכלים על נייר הטואלט לאחר שאתם מנגבים את ה____". אני לא יודע מה הגורם לכך אבל באופן מפתיע מתוך קבוצה של כ20 ילדים בכיתה ח' רק שניים ענו שהם עושים את הפעולה הזו.
אז כמובן שאף אחד מאיתנו (היום, אנחנו כלומר אני ואתם הקוראים בבלוג) לא מחטט באף, לא מפליץ ומסתבר שגם לא מסתכל על נייר הטואלט של עצמו, אנחנו כמובן נעזרים בכוחות על-טבעיים בכדי לדעת מתי הישבן שלנו נקי.
השאלה היא למה בעצם אנחנו תופסים חלק מהדברים האלה כ"פסולים" או "מגעילים" (אני כרגע לא נוקט עמדה, חכו לסוף הפוסט) וגם אם במקרים האלה שתיארתי זה ברור, במוסכמות חברתיות אחרות הדברים נהיים פחות ופחות ברורים.
קל להבין למה אנחנו לא עושים, או לפחות טוענים שאנחנו לא עושים דברים דברים שנתפסים בחברה כפסולים או מגעילים, אנחנו רוצים להיות מקובלים בחברה והבלה בלה בלה הרגיל. העניין מתאפר (נהייה אפור, כמו בלא שחור או לבן) כשאחד משתי נתונים נכנסים למשוואה (ובטח ששניהם).
הנתונים שאני מדבר עליהם הם:
- אנחנו יודעים שאף אחד לעולם לא ידע.
- אנחנו לא יודעים אם הדבר מקובל או לא.
ובעצם נתונים אלה מייצרים שני סוגים של מוסכמות סמויות, אלה שסמויות פיסית (האם אני בודק את נייר הטואלט שלי?) ואלה שסמויות במובן שלא ברור לאדם האם יש מוסכמה כזו או שלא (האם לבדוק את נייר הטואלט שלי זה פסול?).
בואו נחזור שנייה לקבוצת הילדים, הקבוצה הזו כמובן לא מייצגת את כלל האוכלוסיה משום שאינדיבידואל בקבוצה הזו נתון בממוצע להרבה יותר לחץ חברתי מאשר האדם הממוצע וההשלכות של כך שתהיה לא מקובל בחברה הזו הם כבדות וקשות מאוד, מה גם שלסביבה הזו יש יכולת מהירה לשרוף אנשים (ילדים, קבוצות סגורות).
הלחץ הזה מסביר לנו איך זה יכול להיות שלמרות שלא ברור האם יש מוסכמה כזו או לו, ובנוסף, דיי ברור שאף אחד לעולם לא יידע 90% מהילדים לא לקחו את הסיכון. תגובת המדריך אגב הייתה משעשעת, משהו בסגנון "שני אנשים מסתכלים וכל השאר משקרים".
אבל אנחנו, אנשים בוגרים ומגניבים כמוש אנחנו, שיאהבו אותנו לא משנה אם נסתכל על הנייר או לא, למה אנחנו כל כך קבולים במוסכמות האלה? אני לא מדבר על מוסכמות שלעבור עליהם זה משהו חמור שיכול לשרוף אותנו בקרב כלל האוכלוסיה ושהם ברורים לעין (ללכת לעבודה בלי מכנסיים) אלא על המוסכמות האלה שברור שלא יגרמו לנו שום נזק.
אני אומר דבר כזה, בואו נקלוט את זה שאנחנו יכולים לבחור, בואו נקלוט שאם יותר נוח לנו ללכת בלי תחתונים, אנחנו מוזמנים פשוט לעשות את זה.