למה המדע המודרני אכזב אותי ואמור לאכזב אותך

רוב האנשים לא יודעים שיש בעצם שני סוגים שונים לגמרי של מדע. אחד עתיק מאוד, עם תיעוד שמגיע עד יוון העתיקה. השני חדש יחסית, והתחיל בתקופה המודרנית. המדע המודרני, זה שרובנו מתכוונים אליו כשאנחנו אומרים "מדע", הגיע עם הבטחות גדולות. אבל להרבה מדי אנשים בתוכו הוא מתנהל היום יותר כמו דת מאשר כמו גוף חוקר: עיגול פינות וסתירות פנימיות זה עניין שגרתי, ולהמציא תשובה רק כי אף אחד לא באמת יודע מה קורה, הפכה כמעט לטכניקה מדעית מקובלת.

ההבדל הפרקטי: דדוקציה מול אינדוקציה

המדע המודרני הוא אינדוקטיבי. המדע הקלאסי היה דדוקטיבי. אל תיבהלו מהמילים, ההבדל פשוט מאוד ברגע שרואים אותו דרך דוגמה.

המדע הקלאסי: לוגיקה ודדוקציה

השאלה "למה זה ככה?" מעניינת בני אדם מאז ומתמיד, בין אם מתוך סקרנות טבעית ובין אם מתוך רצון לעשות דברים בצורה טובה יותר. קחו לדוגמה שאלה כמו: איזה משקוף דלת חזק יותר, כזה שבנוי ישר או כזה שבנוי בצורת קשת?

המדענים של העולם העתיק עסקו במציאת העיקרון המוחלט שמאחורי השאלה, ומשם הסיקו את התשובה לשאלה הספציפית. הסקה מהכלל אל הפרט נקראת דדוקציה. במקרה של הדלת, הם היו מבינים מה יוצר את הכוח של הצורה, איך העומס מתחלק בכל אחת מהצורות, ומכאן מסיקים מהי הצורה החזקה ביותר.

היתרון המשמעותי של הגישה הזו: המסקנות חזקות מאוד, כמעט בלתי ניתנות לערעור, ומביאות איתן אמת חד משמעית. הדרך היחידה למצוא דלת חזקה יותר היא לחשוב על צורה חדשה, ואז פשוט להפעיל היגיון או נוסחה מתמטית כדי לדעת אם היא חזקה יותר או פחות.

החיסרון: העולם שלנו מורכב מאוד, וכדי להגיע לתשובות מהסוג הזה בשאלות מורכבות, מתחילות להצטבר כמויות בלתי נשלטות של נתונים. ברגע שצריך להתחשב גם בחומר של המשקוף, בתנאי מזג האוויר, בגובה המבנה, בסוג הקרקע, בסוג הרוח באזור, וכן הלאה, מתחילים ליצור נוסחאות מסובכות מדי בשביל להיות שימושיות.

המדע המודרני: ניסויים ואינדוקציה

הגישה המדעית המודרנית, שנקראת גם הגישה האמפיריציסטית, באה לעקוף בדיוק את הבעיה הזו. העיקרון פשוט: בואו ננסה ונראה. סביב הגישה הזו התפתחה הסטטיסטיקה כתחום מרכזי במדעים, עם הבטחה גדולה: אפשר לגלות ולפתח ידע חדש במהירות וביעילות.

היתרון המשמעותי: לא צריך להבין כדי להסיק מסקנות. אם למשל אני לא יודע אם עדיף לבנות צינור מרובע או עגול, אני פשוט בונה את שניהם ובודק מה עובד טוב יותר. זה מאפשר לפתח גישות ותהליכים חדשים בקלות ובמהירות יחסית.

החיסרון המרכזי, זה שעליו מתרכזת רוב הביקורת: יכולת הבדיקה להטעות אותנו. בדוגמת הצינורות, ייתכן שבתנאי מעבדה (צינורות קצרים, תנאי מזג אוויר מסוימים) סוג אחד יוצא עדיף, ואילו כשהצינורות קבורים בקרקע במשך עשרות שנים, דווקא הסוג השני עדיף בבירור. דוגמה כואבת יותר מגיעה מתעשיית הרפואה: מדע הרפואה נכון להיום הוא ברובו אינדוקטיבי, מבוסס ניסוי וטעייה. זו אחת הסיבות לכך שיש כל כך הרבה תרופות שגורמות בטווח הארוך נזק גדול יותר מהתועלת שלהן: הן פשוט לא נבדקות לאורך עשרות שנים, ואף אחד לא יודע באמת מה ההשפעה שלהן על מערכת מורכבת כמו הגוף שלנו.

גם ניסוי טוב לא רואה הכל

אפשר לחשוב: אז פשוט צריך לתכנן ניסויים טובים יותר. הבעיה גדולה יותר מזה, כי גם ניסוי מוקפד מוגבל תמיד ליכולת של החוקר להבין מראש מה בכלל שווה לבדוק.

הנה דוגמה פשוטה שממחישה את זה. קחו שלושה סטים של שלושה כדורים, כל סט בשלושה גדלים קבועים (קטן, בינוני, גדול): סט אחד מעץ, סט שני מגומי, סט שלישי מפלסטיק. אני זורק כל כדור על קיר, במגוון רחב של עוצמות וזוויות, ומודד כמה רעש נוצר בפגיעה.

מתוך הניסוי הזה אגלה בקלות שככל שהכדור גדול יותר, נזרק חזק יותר, ופוגע בזווית ישרה יותר, כך הרעש חזק יותר. אגלה גם שהחומר והמסה משפיעים. אבל אם אני מוכן לזרוק על הקיר רק כדורים, לעולם לא אגלה שאחד הגורמים המשמעותיים ביותר לעוצמת הרעש הוא צורת שטח הפנים שפוגע בקיר: קובייה שפוגעת עם אחת הפאות שלה יכולה לייצר רעש עוצמתי פי כמה, גם כשכל שאר הנתונים זהים.

זו בדיוק הבעיה עם חלק ניכר מהקהילה המדעית של היום, זו שאחראית על החלטה מה לפרסם ומה "לא מדעי" מספיק כדי לפרסם: היא מתעלמת מהמון דברים לא כי בדקה אותם ופסלה אותם, אלא כי היא לא בדקה אותם בכלל.

למה מדענים בעצמם נזהרים

בתחומי מדעי החברה, כמו פסיכולוגיה וסוציולוגיה, קל במיוחד לראות את זה. הוגים ומדענים גדולים בתחומים האלה הבינו את הבעיה הזו מזמן, ולמדו להיזהר מאוד מלומר בקול את מה שהם באמת חושבים, כי חשיפת רעיונות מסוימים משמעה נידוי מהקהילה המדעית.

דוגמה אחת היא ד"ר ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי ששרד את מחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה. בין השורות של ספריו ושל הסיפורים על גישת הטיפול שלו, ברור שהוא אדם מאמין, וברור שהוא משתמש באמונה כשלעצמה ככלי טיפולי בקליניקה שלו.