אנחנו יושבים וזוללים פיצה אחרי ערב מוצלח וראשון מסוגו בישראל שהרים חבר טוב שלי, כשאחת הנוכחות מוציאה מפיה את המשפט המזעזע הבא ״אין מה לעשות, כולם בוגדים״.
בחודשים האחרונים אני נתקל בהמון אנשים שמביעים בקול רם את דעתם הביקורתית על מערכות יחסים זוגיות ומונוגמיות.
קודם כל יישור קו
מונוגמיה היא מערכת יחסים זוגית בה יש רק בן/בת זוג אחד/ת (מערכת יחסים אסקלוסיבית) , בניגוד לפוליגמיה בה עלולים להיות מספר בני/בנות זוג במקביל.
בנוסף, אני לא כל פעם אעשה את ה/ הזה ואתייחס לגברים ונשים אלא פשוט תדעו שאני מתייחס לשני המינים ולכל סוגי הזוגיות.
מהן הטענות נגד מונוגמיה?
הבסיס העיקרי לטענות נגד מונוגמיה, הוא שאורח חיים מונוגמי – כלומר, עם בן זוג אחד, לאורח חיים שלמים אינו טבעי לנו כבני אדם. הטענות נעזרות בכך שאולי פעם זה היה אפשרי מכיוון שתוחלת החיים הייתה קצרה יותר. בנוסף, הן נעזרות בהנחת היסוד שגם אם לא כולם בוגדים כולם רוצים לבגוד וכולם חושבים ומפנטזים על אנשים מלבד בני הזוג שלהם. נתונים כמו אחוזי הגירושין הגבוהים ובאופן כללי הכמות הממוצעת של בני זוג שעובר האדם הממוצע בחברה המודרנית מחזקים את הטענה הזו. טיעון נוסף הוא שכמעט שום בעל חיים בטבע לא מנהל אורח חיים מונוגמי.
אז למה בכל זאת יש מונוגמיה בעולם?
לטענתם של המבקרים, הסיבה לקיום המונוגמיה היא קיומו של פחד בסיסי שקיים בכולנו – פחד שלא יאהבו אותנו, פחד שנשאר לבד. רגשות כמו קנאה נוצרו, לטענתם, במיוחד בשביל לספק את הצורך הבסיסי שלנו בביטחון, אנחנו מתחתנים ונשארים כל החיים עם אותו בן הזוג משום שכך אנחנו ״מבטיחים״ לעצמנו שלעולם לא נשאר לבד ושתמיד יהיה מישהו שיאהב אותנו.
אם יש שני דברים שבהם אני מסכים איתם ב100% הם:
- קיום הפחד הבסיסי הזה להישאר לבד – מתוך הצורך שלנו בביטחון, בשייכות ובחיבור ואהבה.
- שהבטחון שמערכות כמו ״זוגיות אקסקלוסיבית״ ו״נישואין״ יוצרות הוא בטחון שיקרי.
אז למה אתה בזוגיות כזו?
אני בזוגיות כזו משום שאני מאמין שעל אף הניתוח הנכון שהם עשו לצרכים הבסיסיים שלנו כבני אדם, הסקת המסקנות שלהם לוקה בחסר. אני מאמין שעבורנו כבני אדם, זה מאוד טבעי לחיות באופן בלעדי עם בן/בת זוג אחד/ת לאורך כל חיינו. אני מאמין שתפקידן של מערכות היחסים האקסקלוסיביות בחיינו אינו רק לספק את הפחד שלנו מלהישאר לבד – אני מאמין שיש משהו בזוגיות, משהו בביחד הכל כך אינטנסיבי הזה שמאפשר לנו כבני אדם לחוות אחרות של אושר וסיפוק בחיים שלנו.
זה לא סתם שבכל כך הרבה דתות מחייסים לטקס הנישואין כטקס של חיבור נשמות. זה ממש לא משנה אם אתם מאמינים בכלל בקיום הדבר הזה שנקרא נשמה או לא, העניין הוא ששני אנשים שחיים כל כך הרבה שנים יחד, שחווים המון יחד הופכים למחוברים בצורה מיוחדת. לדעתי, מעטים הם הדברים בעולם שבו אנחנו חיים שיכולים לתת לאדם סיפוק ואושר הדומה למה שנותנת זוגיות אמיתית וטובה.
אז למה בכל זאת כולם בוגדים?
קודם כל, השאלה הזו היא שאלה גרועה במיוחד, משום שהיא יוצאת מנקודת ההנחה שכולם בוגדים ושזה לא דבר בר שינוי ברמה האישית. מעבר לכך, הסיבה לכך שאנשים בוגדים, הסיבה לכך שאנשים מחפשים אלטרנטיבות למערכות היחסים האקסקלוסיביות והמונוגמית היא בדיוק אותה סיבה עמוקה ונסתרת, אותו פחד עמוק.
אנחנו כל כך מפחדים (ובצדק) שבן או בת הזוג שלנו לא ימשיכו לאהוב אותנו לנצח, שאנחנו לא מרשים לעצמנו להתחבר אליהם עד הסוף – חלקינו לא נרשה לעצמנו להסתכל על בן או בת הזוג כגדולים ומדהימים כפי שהם במציאות, ממש כאילו אנחנו מקטינים אותם ואת החשיבות שלהם בראש שלנו, מתוך פחד עמוק שאותו ״מלאך״ שניצור בחיים שלנו לא יאהב אותנו יותר – אנחנו מעדיפים לאהוב ברמה בינונית, להאמין שבן או בת הזוג שלנו מתאימים לנו ברמה בינונית ושהיא או הוא מדהימים ברמה בינונית. כדי שבמידה והוא לא יאהב אותנו יותר זה יהיה אפשרי בעיינינו להחליף אותו, בכדי שנוכל לומר ש״הוא הפסיד אותי ולא ההפך״.
החלק השני שלנו יגדיל את בן או בת הזוג הרבה מעבר לתפיסה שלנו את עצמנו, כלומר, נרגיש שבן או בת הזוג שלנו כל כך הרבה יותר מדהימים מאיתנו, לא נאמין שמגיע לנו את הטוב הזה ונעשה את כל מה שאנחנו יכולים בשביל לרצות ולספק אותו או אותה. שוב, יצירת ה״פאר״ הזה בא להגן עלינו ולגרום לפרידה להיות יותר ״צפויה״ ופחות כואבת. אותם אנשים המון פעמים לא יהיו ״עצמם״ במערכת היחסים כי מי שהם זה לא מספיק טוב – אבל גם זו פשוט שכבת הגנה נוספת, משום שאם בן הזוג לא אוהב אותם זה לא שהוא לא אוהב אותם זה שהוא לא אוהב את ההצגה שהם העמידו.
אני אומר שהפחד הזה מוצדק מסיבה מאוד פשוטה: האם יש פה מישהו שלא חווה פרידה כואבת אף פעם? אני באופן אישי יודע שחוויותי ושזה כואב.
אז מה עושים?
בעיקרון יש שתי פתרונות אפשריים, הראשון הוא להיות פחדן כמו רב האוכלוסיה.
כשאני אומר להיות פחדן אני מדבר על להסתפק במערכת יחסים בינונית, לאהוב במידה בינונית ולהתחבר ברמה בינונית – לסמן וי על התחום הזה בחיים שלנו שנקרא זוגיות ככה. אלה מכם (כמוני) שהם קצת חכמולוגים, יאהבו להמציא כל מיני פתרונות יצירתיים ודרכים יצירתיות להצדיק את זה שהזוגיות שלהם בינונית, יגידו ש״ככה זה״ ושזוגיות לא יכולה להישאר אדירה ומרגשת לאורך זמן, חלק מהאנשים האלה יבחרו להחליף זוגיות לעיתים קרובות ויפנטזו על מערכת יחסים פוליגמית (כאילו שאם בחורה אחת לא תספק אותך 2,3 או 10 יספקו אותך).
מהקבוצה הזו, הפחדנים במיוחד יבגדו בבני הזוג שלהם. אני לא שופט את האנשים שבוחרים לקיים יחסי מין פתוחים עם הרבה אנשים, שיהנו, אבל אם אתה מסתיר את זה ומשקר לאדם שאמור לאהוב אותך יותר מהכל ואולי אפילו עוזר לך לגדל את הילדים שלך – אתה פשוט אפס, תגדל ביצים או תגדלי עמוד שידרה ותייצרו הסכמה עם בן/בת הזוג שלכם.
הדרך שלי
הדרך השניה היא הדרך שאימצתי לעצמי, מצטער מראש, היא לא מתאימה לכולם. הדרך הזו היא קשה, מפחידה מאוד ובעיקר מלאה בכאב, עם זאת, האושר והסיפוק שמגיעים איתה שווים את זה ובגדול. הדרך הזו אומרת לאהוב בכל הכוח, לתת את הלב עד הסוף, להיות הכי אמיתי שרק אפשר כולל הכל. אני קורא לזה מדיניות 0 בולשיט, 0 משחקים ו0 הסתרות – אני מי שאני ואני אתן לך את כל כולי, כל מה שרק אצליח לתת מעצמי.
כשקשר כזה נגמר – זה כואב.
כשמישהי שאתה מתייחס אליה ככה פוגעת בך, לא משנה אם בכוונה או לא – זה כואב.
כשאתה מפשל במשהו בקשר כזה – זה כואב.
אבל בסופו של דבר, אם נעז, אם נעשה את כל מה שאנחנו יכולים ואז עוד קצת. אם נחשוף את עצמנו באופן מלא, עם כל היופי המדהים שבנו וכל הג׳יפה שיש בכולנו – מחכה לנו אושר אמיתי ומזוקק בכל חיבוק, סיפוק שמימי בכל נשיקה והתרגשות חזקה בכל פגישה.
מאחל לכולכם,
המון המון בהצלחה!
