הדרך הפשוטה, הבטוחה והקשה ליצירת מערכות יחסים נפלאות

אני שוכב על הגב, ותוך כדי שאני חושב שאני מקשיב למה שהיא אומרת, אני למעשה מקשיב למשהו אחר לחלוטין. בנימוס יחסי אני מעביר את הביקורת שעברה לי בראש על הדברים שהיא אמרה, ואז זה היכה בי. זו הפעם השלישית בשבוע האחרון שאני שם לב שאני מגיב באופן שלילי, וגם הפעם השלישית שהבעיה השורשית נגלית לפניי באופן כל כך ברור.

מה גיליתי באותם רגעים

בכל אותם רגעים קלטתי שתוך כדי התגובה שלי אני מביא מתוך עצמי בדיוק את אותה הבעיה שאני רואה. זה התחיל בשיחה על הרפואה המערבית, שם הבעתי את דעתי שרוב הרופאים בטוחים מדי בדרכם, ביחס לרמת הידע ה"מדעי" של המחקרים עליהם הם מסתמכים, או של גישות המחקר הרפואיות המודרניות בכלל. לא משנה כרגע אם אתם מסכימים איתי לגבי הביקורת הזו או חולקים עליה. מה שחייב להיות ברור הוא שרמת הידע שלי לגבי אותם מחקרים ואותם רופאים גם היא אינה הולמת את רמת הביטחון שלי בדעתי.

זה בדיוק מה שקרה גם באותו ערב שאיתו פתחתי את הפוסט הזה. הקשבתי לדברים שנאמרו לי ושפטתי אותם כראייה שטחית מדי של המצב. ברגע שהתבוננתי על זה, קלטתי שבעצם אני זה שהסתכל על הדברים שנאמרו בראייה שטחית, ושאם אסתכל עליהם באופן יותר מעמיק אוכל לראות שאולי גם הם מעמיקים יותר משחשבתי. אני לא מדבר פה על עיקרון רוחני. זה משהו תפיסתי לגמרי.

אבל האם צדקתי או טעיתי?

ההבנה שאני באופן קבוע מביא את אותם הדברים שאני מבקר, מתוך עצמי, תוך כדי העברת הביקורת, לא עוזרת לי כלל לדעת אם אני צודק או לא. יש מקרים שבהם זה פשוט לא משנה מי צודק. לגבי הדוגמה עם הרופאים, אולי שווה לבדוק לעומק וללמוד עוד קצת, או אולי שווה פשוט להישאר בדעתי למרות שאני חוטא באותו חטא שבו אני מאשים אותם. אבל כשזה מגיע למערכות יחסים, המצב קצת משתנה.

על איזה סוג של מערכות יחסים מדובר

במאמר הזה אני מדבר באופן כללי על כל סוגי מערכות היחסים: בין אם מדובר במערכת היחסים שלנו עם בני המשפחה, הקולגות, החברים, או בני ובנות הזוג שלנו.

הסתייגות: עבודה עצמית היא לא תחליף לעבודה משותפת

המאמר הזה מכוון לכך שיש לנו אחריות מלאה על הדברים שקורים במערכות היחסים בחיים שלנו, ושהטכניקה שאני מציע מבוססת בעיקר על עבודה עצמית. עם זאת, עבודה עצמית לא מהווה תחליף לעבודה משותפת. אם אתם רוצים לשפר את מערכות היחסים בחיים שלכם, הבסיס הוא עבודה עצמית, אבל במקביל חייבת להיות עבודה מול האנשים בחיים שלכם, ובמילה "עבודה" אני מתכוון לתקשורת פתוחה ומעצימה.

מה אני מציע לעשות: הדרך הפשוטה והקשה

השלב הראשון הוא מודעות ולקיחת אחריות. לקבל את הרעיון שהצפתי בפסקאות הראשונות לא קל לרוב האנשים. הרעיון פשוט: כל דבר שאתם לא אוהבים, אתם כנראה עושים בעצמכם משהו שקשור לאי-האהבה הזו. אם מעצבן אתכם שבן הזוג שלכם מתרחק מכם, כנראה שהעצבנות שלכם עצמה יוצרת ריחוק. אם אתם מאוכזבים מכך שמישהו לא עוזר לכם, כנראה שאתם לא עוזרים לו באותו רגע, ובטח שלא עוזרים לו לעזור לכם, לא עכשיו וגם לא בפעמים הבאות.

השלב השני מכיל שני אלמנטים: עבודה עצמית ועבודה משותפת. קודם כל, שתפו את אותו אדם איך אתם מרגישים לגבי מה שקורה או מה שקרה, מתוך מקום של לקיחת אחריות (מיד תבואו הדוגמאות). הדבר השני הוא למצוא איפה אתם מביאים את הדבר הזה, ולהחליף אותו בדבר שאתם רוצים. שני הצעדים שמלווים כל דוגמה:

1. שיתוף.
2. החלפת הבעיה במצב הרצוי.

דוגמאות

השיחה שלי

בדוגמה של השיחה שלי, מה שעשיתי באותו רגע הוא לשתף: אמרתי משהו בסגנון "אני פתאום קולט שאני מאשים אותך בחשיבה שטחית, כשאני בדיוק עכשיו הקשבתי לך בהקשבה שטחית". הדבר השני שעשיתי היה לשאול את עצמי: אם אני לא רוצה שטחיות, מה אני כן רוצה? התשובה שלי הייתה "חשיבה מעמיקה על הנושא", אז מה שהבאתי לשיחה מאותו רגע היה הסתכלות מעמיקה על הדברים שנאמרו לי.

דוגמה שקשורה לזוגיות

אם נקח את הדוגמה הקלאסית של "למה הוא לא מתקשר אליי?" קודם נשים לב להבדל בין שיתוף מתוך מקום של לקיחת אחריות לבין שיתוף מתוך מקום של תלונה. לומר "למה אתה לא מתקשר אליי?", או "אתה לא מתקשר אליי כי לא אכפת לך ממני", או אפילו "אתה לא מתקשר אליי, ואני יודעת שזה לא הגיוני, אבל זה פוגע בי", זה לא שיתוף מתוך לקיחת אחריות.

אם מבחינתי זה שהיא לא מתקשרת אומר שלא אכפת לה ממני וזה פוגע בי, כנראה שבאותה תלונה עצמה אני פוגע בה. אם אני שואל את עצמי "במקום להיפגע, מה אני רוצה?" והתשובה שלי היא "קשר יותר הדוק ומלא באהבה", כנראה שמה שאני אצטרך לעשות הוא למצוא דרך להביא יותר אהבה לשיחות הטלפון שלנו. אני מבטיח לכם שאם תביאו יותר אהבה ופחות תלונות לשיחות הטלפון עם בן או בת הזוג שלכם, הם יתקשרו יותר.