אנחנו חיים בעולם ששופט, מקטלג, בוחן ונותן לנו ציונים ללא הפסקה – לפחות במסגרות הפורמליות ובמסלול החיים ה"סטנדרטי" של היום.
מעבר לעובדה שאני שם לב שאנשים רבים לוקחים את הרעיון הזה של אבחונים ומבחנים למקום לא אפקטיבי, אני כותב את המאמר הזה גם כי הגישה הכללית היא לתת הרבה משמעות למבחנים ולאבחונים האלה. כמה שלדבר מסויים יש יותר משמעות בעניינו ובעניי הסביבה שלנו – ככה שינוי הגישה שלנו לגביו ישפיע באופן עוצמתי יותר על חיינו.
מה זה מבחן או אבחון
לצורך המאמר נתייחס לכל סיטואציה בה אנחנו מדורגים או ניתנות לנו תגיות של ציונים או תכונות – כמבחן או אבחון. לצורך המאמר הזה לא נתייחס להבדל בין מבחן לאבחון ונתייחס אליהם כשתי ביטויים לאותו הדבר.
כן, אני יודע שמבחן ואבחון זה לא אותו דבר, אבל לצורך המאמר הזה יש להם ערך משותף מאוד חזק.
מהי הגישה הרווחת לגבי מבחנים ואבחונים
הגישה הרווחת היא שהמבחן או האבחן באים לבדוק מי אני, כמה אני שווה או טוב, איזה תכונות מאפיינות אותי.
כלומר, התוצאה של המבחן או האבחון מייצגת במידה מסויימת אותי – כאדם. את ה"אני" ה"עצמי" שלי. אם נקח את הדוגמה של מבחן באוניברסיטה בסטטיסטיקה (אותו דבר בדיוק אגב, אבחון של לקויות למידה) אנשים שכבר מנתקים ברמה מסויימת ציון נמוך מההבנה ש"אני לא טוב" ישארו עם ההבנה "אני לא טוב בסטטיסטיקה".
איך הגישה הזו מגבילה אותנו
אם אנחנו לא טובים בסטטיסטיקה ואנחנו רוצים ללמוד פסיכולוגיה אנחנו כנראה בבעיה קטנה, אם לעומת זאת ללמוד מתמתיקה לתארים מתקדמים זה הרצון העמוק שלנו, אנחנו רוצים לחקור את המכניקה של האטום או משהו – יכול להיות שכבר יש לנו בעיה גדולה יותר.
אנשים מוותרים על חלומות על ימין ועל שמאל כי הם "לא טובים בזה", זה יכול להיות מתמטיקה, שירה או ריקוד, זה יכול אפילו להיות שיווק ומכירות שימנע ממני לפתוח עסק כעצמאי.
כאנחנו מגיעים לאבחונים המצב אפילו יותר גרוע, כי אם אני אוטיסט (אני מדבר כרגע על אוטיזם קל), דיסלקט או דכאוני – זה כבר מגביל אותי הרבה יותר, יש המון דברים שאני אפילו לא אחלום לעשות או להגשים בחיי.
לא פחות גרוע מחוסר ההגשמה – הדברים האלה, בין אם במידה רבה או במידה מועטה, יושבים על ההערכה העצמית והדימוי העצמי שלנו ומורידים אותם לכיוון השלילי.
פתאום לא הכל אפשרי.
גישה פרודוקטיבית למבחנים ואבחונים
בשביל שגישה תהיה פרודוקטיבית היא חייבת להיות פשוטה וקלה ליישום, מעבר לכך היא חייבת להיות קרובה מספיק למערכת האמונות הקיימת שלכם.
אני יכול לומר לכם שמבחנים ואבחונים זה משהו חלש שטועה המון, שזה דבר סטטיסטי שלא באמת בודק את מה שזה אמור, אבל יש עם זה 2 בעיות:
- הרבה מהמבחנים והאבחונים הם אכן טובים ומייצגים.
- מה עם המקרים שקיבלתם ציון טוב או אבחון מפרגן? לדעתי מגיע לכם לחגוג.
אז, מהי הגישה?
הגישה היא פשוט להוסיף את צירוף המילים "ברגע המבחן" או "ברגע האבחון". אם נכשלתי בסטטיסטיקה הייתי גרוע בסטטיסטיקה ברגע המבחן. אם לא עברתי אודישן או ראיון עבודה – הייתי לא מספיק טוב בשביל לעבור אותו ברגע המבחן.
אם אובחנתי עם דיסלקציה, אוטיזם קל או דכאון – הייתי דיסלקט, אוטיסט או דכאוני ברגע האבחון.
חשוב לאמץ לצד הגישה הזו: הכל אפשרי – כל שינוי הוא בר השגה
צפו בסרטון הזה
באופן אישי אני יכול לספר לכם שאחרי כמה התקפים כתינוק הרופאים אמרו לאמא שלי שלעולם לא תהיה לי קורדינציה אני לעולם לא אהיה טוב בספורט – מעבר לכך, אני כנראה לא אהיה הילד הכי "חד" בכיתה.
בכיתה ג' כשעשו בחינות לילדים מחוננים (אז גרתי בצפון) קיבלתי את הציון הטוב ביותר בהיסטוריה של המקום בו נבחנתי. העניין של הספורט רדף אותי קצת יותר שנים, עד שבגיל 15 החלטתי שנמאס לי מזה ועשיתי הכל ובגיל 17 ניצחתי תחרות קרבות אגרסיבית למדי.
הכל אפשרי.
דוגמה נוספת היא שכל חיי היו לי שגיאות כתיב, לא יכולתי לשבת ולהתרכז בכיתה, לא הייתי מסוגל לכתוב יותר מכמה משפטים בלי להתבלבל במילים – היום אלפים קוראים את הבלוג שלי כל חודש, וכשצריך אני יושב ולומד גם 14 שעות ביום.
הכל אפשרי.
כל חיי אמרו לי שאני ילד ביישן, האמנתי להם, הייתי סגור לא סיפרתי מה עובר עליי לאף אחד במשך שנים. היום אני כותב פה ובפייסבוק את הדברים הכי אישיים שלי (קראתם את הפוסט: ככה הרסתי זוגיות של 5 שנים ?) היום אני עומד על במה ומרצה בפני אנשים לפחות פעם בשבוע.
אם לא חזרתי על זה מספיק פעמים:
הכל אפשרי.
אהה גם שכחתי לציין משהו חשוב