אני הולך כרגע במקביל בשתי דרכים שרב האנשים בוחרים אחת מהן, חשבתי שהגישה שלי לגבי הבחירה הזו יכולה להיות רלוונטית עבור הרבה מאוד אנשים.
הדרך האקדמית מול הדרך הפרקטית שמלווה בקורסים יותר “מקצועיים”. אני מתכוון לדבר כמובן על לימודי הפסיכולוגיה שלי מול לימודי הNLP, האימון והסדנאות הרבות בהם הייתי.
פוסט מספר 1 מתוך 4
אני מתכוון לכתוב על ההבל בין שתי הגישות ועל התובנות שלי לגבי שתי הדרכים האלה, מתוך שלוש נקודות מבט.
הראשונה, שתתואר בפוסט זה, היא מתוך ההתפתחות האישית שלנו. מה אנחנו יכולים להפיק לחיים האישיים שלנו, בלי קשר לשום תעודה או שום דבר מקצועי. יש תופעה בזמן האחרון שאנשים הולכים לאוניברסיטה ללמוד פסיכולוגיה בשביל “הנפש” שזה במילים אחרות – בשביל לגדול ולהתפתח ברמה האישית. האם הגישה הזו אפקטיבית?
השנייה, תתואר בפוסט הבא, היא מתוך הגישה המקצועית – להיות מטפל או מנחה. היום יש המון מטפלים ופסיכוטרפיסטיים למיניהם שאינם פסיכולוגים, בנוסף רואים היום יותר ויותר פסיכולוגיים קליניים שהולכים ללמוד אימון או NLP. עם זאת יש ביקורת נוקבת לגבי הפריצות שבשוק האימון, אנשים חסרי הכשרה וניסיון לוקחים על עצמם לפעמים אחריות שנתפסת כגדולה מידי. מהי ההכשרה המקצועית האפקטיבית יותר?
קראו פה: אקדמיה מול פרקטיקה – לימודי טיפול
השלישית היא כשאנחנו מחפשים עזרה, האם עלינו לפנות לפסיכולוג או לNLPיסט? פה אני אתמקד ברמת המקצועיות והאפקטיביות של הטיפול ואגע בקצרה ברכיבים המשתנים כמו המחיר.
בפוסט הרביעי אני מתכוון לכתוב מאיפה לדעתי מגיעה ה”תחרות” הזו — קישור לפוסט השלישי יהיה פה —
ללכת לסדנאות או ללמוד פסיכולוגיה?
השאלה הזו נשמעת מגוכחת עבור רב האנשים, הרי אין שום קשר בין הדברים. אז זהו, שזה לא מדוייק – יש הרבה יותר במשותף ממה שאתם חושבים.
לעומת זאת יש משהו אחד מאוד מרכזי שמפריד בין הדברים, משהו שגורם למבחן התוצאה לתת את הנתון הבא: בסדנאות אנשים רבים מפיקים תוצאות מטורפות עבור החיים שלהם – באוניברסיטה מרבית האנשים לא מפיקים שום תוצאות.
האם אני אומר לכם לא ללמוד באוניברסיטה? כמובן שלא, המשיכו לקרוא ותבינו.
המשותף
בכל הסדנאות שהייתי בהן, למעט אלה עם האלמנטים המאוד רוחניים, ההבחנות שהועברו ע”י המנחים הינם הבחנות יסודיות של גישה פסיכולוגית כזו או אחרת.
המנחים שמפיקים את התוצאות המדהימות ביותר עבור המשתתפים, כמעט תמיד יאפשרו בזמן הסדנה לאנשים בודדים לשתף על חייהם ויציעו להם אימון. אימון, למי שלא יודע זו טכניקה שמהוה טיפול קוגניטיבי התנהגותי – CBT. מנחים מאוד אפקטיביים אחרים (אנטוני רובינס למשל) משתמשים בNLP – גם היא גישה קוגניטיבית התנהגותית.
בקצרה – ההבנות בסדנאות מגיעות מכל מיני גישות פסיכולוגיות, התוצאות החזקות ביותר מגיעות בCBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) לכל דבר. היות והטיפול גם מתבצע על במה עם לחץ חברתי מאוד חזק התוצאות מגיעות מהר מאוד.
מה משותף בעצם? התוכן. התוכן הוא כמעט בדיוק אותו התוכן.
השונה
התוכן
אני אתחיל מלהבהיר, התוכן אינו בדיוק אותו הדבר. באוניברסיטה מגיעים עם החומר להבנה הרבה יותר רחבה. מעבר לכך שכמעט כל מנחה סדנאות שפגשתי “חטא” באי-דיוקים מדעיים שאותם הוא הציג כמדעיים. אני טוען, שזה לא מה שעושה את ההבדל, זה לא מה שהופך את הסדנאות ליותר אפקטיביות.
המיקוד
בעוד באוניברסיטה מתמקדים בלהעביר ידע, בלתת ידע רחב ורב ככל האפשר, בסדנאות נותנים ידע מועט יותר בפרק זמן נתון, עם זאת מעמיקים בהבחנה לעומק – נותנים דוגמאות מחיי היומיום ומסבירים איך אפשר להפיק מהידע הזה תוצאות.
זה ללא ספק עושה הבדל בתוצאות.
השיתופים
לראות מישהו אחר מפיק תוצאה אמיתית מהבחנה מסויימת נותן לכל שאר האנשים הבנה עמוקה יותר לגבי ההבחנה, לגבי איך להפוך את הידע לתוצאות.
זה ללא ספק עושה הבדל בתוצאות.
ההקשבה
זה ללא שום צל של ספק עושה את ההבדל הגדול ביותר בתוצאות.
באוניברסיטה רב האנשים, גם אלה שבאו בשביל הנפש, מקשיבים להרצאות בתור “חומר לימודי”. משהו שצריך לדעת למבחן. אלה שעברו את המחסום הזה עלולים להקשיב מתוך “זה מעניין” – גם לא ממש מפיק תוצאות. הכי רחוק שאנשים לוקחים את הלימודים באוניברסיטה זה “זה ממש נכון לגבי \ לגבי מישהו אחר” – אין הנעה לשינוי או לתוצאות חדשות.
וזו לדעתי הסיבה החזקה ביותר לכך שמרבית האנשים לא מפיקים תוצאות מהלימודים המדהימים באוניברסיטה.
שיתוף קצר לפני הסיכום
בסמסטר א’ של התואר ישבתי בשיעור “מבוא לפסיכולוגיה” כשקלטתי, דרך החומר הנלמד (למדנו על OCP – אישיות אובססיבית קומפולסיבית) שאני חי את הדחיינות של עצמי. משיחות שניהלתי, המון סטודנטים קלטו את זה – אף אחד לא עשה עם זה כלום.
יצאתי באמצע השיעור, כי קלטתי את ההשפעה השלילית המטורפת שיש לזה על החיים שלי. קלטתי את הלחץ שאני חי בו בעקבות הדחיינות, קלטתי את הנזק שהדבר הזה כשלעצמו ושהלחץ בחיים שלי גורם למערכות היחסים שלי ולאנשים שאני אוהב. הבאתי את עצמי למצב שאני כמעט מקיא מההבנה הזו. מיד התקשרתי למאמנת שלי מהתקופה ההיא ויחד יצרנו משהו חדש – יצרנו אות כאדם שהוא המילה שלו כלפי עצמו.
חזרתי לשיעור והחל מאותו רגע החיים שלי קיבלו תפנית משמעותית, אני חי טוב יותר, אני רגוע יותר ואני עומד במילה שלי כלפי עצמי ברמה חדשה.
וזהו רק סיפור אחד מיני רבים מהרצאות באוניברסיטה, לאלו מכם שמטילים בכך ספק – לימודים באוניברסיטה עובדים.
סיכום
התוכן באוניברסיטה הרבה יותר איכותי אבל פחות ממוקד להתפתחות.
בעוד בסדנאות לועסים עבורך את החומר למצב של הפקת תוצאות, באוניברסיטה תיאלצו להיות אחראיים להקשבה שלכם.
אשמח לענות על שאלות בנושא בתגובות.
