אחת הסיבות המרכזיות שרובינו נמנעים מלקוות שדברים יסתדרו ומחשיבה חיובית באופן כללי – היא הפחד שלנו מלפתח תקוות שווא.
אף אחד לא אוהב לגלות שהדבר שהוא פנטז אליו וכל כך ציפה שיקרה מתברר כאכזבה צורמת, בפוסט הזה אני מתכוון לשנות לחלוטין את דעתכם לגבי הדבר הזה שנקרא תווקת שווא.
ההבחנה שנתנה לי את הרעיון!
בעוד היא מספרת לי כמה היא מבואסת כרגע מכך שהתוכנית שלנו לא התממשה, מתחיל להתבשל במוחי הרעיון. היא מספרת ששבועות היא התרגשה ודמיינה איך זה יהיה – היא כבר לא יכלה לחכות, עכשיו הכל ירד לטמיון – ואז היא אמרה את זה.
״אין, אסור לי לצפות ככה לדברים עד שהם סגורים סופית, אחרת בסוף אני ממש מתבאסת״
בום, באותה שניה האסימון נפל לי והוא נפל חזק.
מה כל כך מיוחד במקרה הזה? מה קלטתי…
כנראה ששום דבר, אבל מתוכו קלטתי את הדבר הבא: כשאנחנו מצפים ומתרגשים לקראת משהו אנחנו יכולים לחוות ימים, שבועות ואפילו חודשים של רגשות חיוביים! התרגשות, שמחה, ציפייה ואפילו פשוט אושר שנובע מהתבוננות על הפנטזיה. עדיין ברגע שאנחנו מגלים שהציפיות שלנו לא מתממשות אנחנו נוטים להתעלם לחלוטין מהרגשות החיוביים שהיו לנו ולהתמקד אך ורק בכאב או באכזבה שיש עכשיו.
האמת היא אפילו נוראית מכך, אנחנו נותנים בד״כ פרשנות מאוד שלילית לכל אותם רגשות חיוביים – כאילו שהם היו פיקטיביים, רגשות שיקריים לחלוטין שהיטלו בנו ורימו אותנו.
בעצם יש מעין מוסכמה חברתית שכזו שברגע שגילינו שהתקוות שלנו היו תקוות שווא, אנחנו חייבים להתייחס באופן שלילי לכל אותן רגשות חיוביים שהיו לנו בזמן הציפייה.
איפה הדבר הזה פוגש אותנו?
הצבת יעד שלא מתממש
לקראת סוף 2011 הצבתי לעצמי יעד, עד ינואר 2012 אני רוכש לעצמי מכונית חדשה מהחנות. תכננתי על רכב קטן והתחלתי לפנטז על איך אני יכול לסוע לכל מקום בקלות ובכיף – החופש!
כשבינואר 2012 הייתי במינוס בבנק הבנתי שכנראה זה לא יתממש והבאסה עטפה אותי.
בסופו של דבר השגתי את היעד לקראת סוף 2012.
זוגיות שנגמרת
כמעט בכל מערכת יחסים לפחות לצד אחד יש ציפיות או תקוות לגבי העתיד, לדעתי, בשביל לחוות מערכת יחסים עד הסוף אנחנו חייבים לפתח את הציפיות והתקוות האלה – אם זאת, כשהזוגיות נגמרת (מוזמנים לקרוא: ככה הרסתי זוגיות בת 5 שנים) אנחנו מתבאסים וככל שהציפיות והתקוות שלנו היו גדולות ומפורטות יותר – אנחנו מרגישים פגועים יותר.
תוכנית שלא יוצאת לפועל
בין עם זה טיול לחו״ל, סוף שבוע בכנרת עם חברים, ריצת בוקר או דיאטה – ככל שאנחנו מקווים שהתוצאות ישפיעו יותר על חיינו כך אנחנו נפגעים כשזה לא קורה, הסיבה אפילו לא משנה.
מה הבעיה בלהנמיך ציפיות?
בעיה חמורה ביותר!
אכן יש בעיה חמורה ביותר בהנמכת ציפיות, הבעיה היא שכשאנחנו מנמיכים ציפיות הסיכוי שנחצה את הציפיות שלנו ונקבל תוצאות שיוצאות מגדר הרגיל פוחתות באופן משמעותי. האמונה שלי היא שאנחנו חייבים לכוון גבוה ולהאמין ב100% שנצליח, אם אנחנו רוצים לקבל תוצאות שרב האנשים לא מצליחים לקבל.
מעבר לכך, כפי שראינו בסיפור למעלה, בתקופה בה אנחנו מקווים או מצפים אנחנו חווים המון רגשות חיוביים, למה לוותר על זה?! יש פה מישהו שלא רוצה להרגיש טוב?!
3 דרכים לצפות לדברים גדולים ולקוות באופן פרודוקטיבי!
ואני מדבר פה על גישה פרודוקטיבית הן ברמה הפיזית והן ברמה הרגשית, שימו לב.
התייחסות לסוף הסיפור
דבר ראשון, ששמתי לב אליו היא המילה הנוראית בסוף, נשמע מוזר? אבל זו האמת. הסיבה שאנחנו כל כך נפגעים מכל הדברים האלה זה משום שאנחנו מתייחסים להתנפצות ה״בועה״ שלנו כאל הסוף, וכמו שאומרים סוף טוב הכל טוב, יש לנו תמיד תחושה שאם הסוף רע -> הכל רע.
אם כשאני תכננתי על האוטו הייתי אומר ״בסוף אני לא מצליח, חבל שקיוויתי״, הייתי מתייחס לאי-רכישת הרכב כסוף הסיפור, הסוף היה רע. כנ״ל דרך אגב לגבי סיומה של זוגיות, אם נתייחס לסוף הזוגיות כסוף הסיפור כ״בסוף אני תמיד נפגע״ זה יהפוך את הזוגיות כולה למשהו רע, בעוד ברור לכולנו ש20 שנה אחרי שנגמרה הזוגיות כנראה שהמשמעות של ה״סוף״ הזה תרד משמעותית – במיוחד אם נמצא זוגיות חדשה וטובה יותר.
לא להאשים את הרגשות הטובים
אז הגיע הרגע הנוראי שממנו חששנו, גילינו שהיא לא אוהבת אותנו יותר, שיורד גשם, שהטיסה התבטלה, שהבוס מפטר אותנו או כל דבר אחר. אני מאמין שכן חשוב לחוות את הרגש השלילי של הרגע (קראו את: שיעור שלמדתי על בשרי לגבי השלמה) אז תנו לעצמכם זמן מסויים לחוות אותו, להפגע זה חלק חשוב בחיים שלנו כל עוד זה במידה.
מה שחשוב לשים לב זה לא להאשים את הציפיות והתקוות שלנו, לא להאשים את עצמנו בכך שקיווינו ופיתחנו ציפיות משפטים בסגנון ״איזה תמים הייתי״ או ״אני כזה טיפש שחשבתי שזה יקרה״ הם האוייבים הגדולים ביותר שלנו בהקשר הזה.
לאחר שנתנו לכאב לעבור או שהחלטנו שאנחנו מוותרים עליו, נשים במסגרת את הרגשות החיוביים ואת הרגשות השליליים, בד״כ נגלה שחווינו הרבה יותר רגשות חיוביים מאשר שליליים – ככה שאפילו אם לא היינו לומדים לקח מהסיפור* הזה הוא היה שווה את זה.
דוגמה: זוגיות מדהימה שנמשכת שנה, בחודש האחרון הכל די מעאפן ואז יש פרידה. נגיד שלוקח לנו אפילו חודשיים לשים את הפרידה מאחורינו. זה אומר שסה״כ היה לנו 11 חודשים טובים, חודש בינוני וחודשיים לא טובים. אם אתם עדיין לא מסכימים שזו עסקה כדאית ניתן פה מטאפורה. חישבו על לעבוד לחודשיים בעבודה שאתם לא אוהבים, חודש בעבודה נחמדה ואז 11 חודשים של טיול מטורף בחו״ל – שווה או לא?
לא לקחת סיכונים מיותרים
אין פה יותר מידי מה להרחיב, זה רעיון טוב לקוות ולצפות שתרוויחו מיליון שקל בשנה, זה מומלץ שתתכננו את מה שתעשו עם הכסף, תתרגשו ותתלהבו. המון פעמים זה מה שיגרום לתוכנית הטובה שלכם להצליח או לא להצליח.
עם זאת, מיותר לקנות את הפרארי שאין לנו איך לשלם עליה כבר מהיום.
אני לא מרחיב על זה, כי באמת שכל אחד פה יכול בקלות להכניס את העולם שלו – שימו דגש על שתי הדרכים הראשונות!
לגבי התמקדות ברגשות החיוביים לאחר פרידה כי הם רבים יותר מהכאב שלאחר סיום מערכת היחסים.. לטענתך.נשמע פשוט אבל זוממש לא המציאות. על אהבה אמיתית לא לוקח להתגבר חודשיים..הכאב נשאר עד שיש תחליף(ולוקח לפעמים יותר זמן מהימשכות מערכת היחסים שנגמרה,במיוחד לאלה עם הרבה ציפיות ;) ) אז מה אתה מציע?
איילת, אני לא מדבר על ההתמקדות ברגשות החיוביים שקיימים ברגע הפרידה, לא רק שהם מועטים מהכאב – הם כמעט ולא קיימים באותו רגע.
המשפט שאמרת ״על אהבה אמיתית לא לוקח להתגבר חודשיים״ זו אמונה מגבילה מאוד. מזמין אותך לקרוא את הפוסטים שלי – שיעור שלמדתי על השלמה, ואיך הרסתי זוגיות בת 5 שנים.
על אהבה אמיתית ניתן להתגבר תוך שבועיים.
זה שהכאב נשאר עד שיש תחליף זו גם אמונה מגבילה. זה שאם יש למישהו הרבה ציפיות אז לוקח לו הרבה זמן למצוא זוגיות זו גם אמונה מגבילה – מציע לך בחום לעשות ניקיון יסודי.
שחכתי להוסיף על מה אני כן מדבר, אני מדבר על כל הרגשות החיוביים שהיו בזמן מערכת היחסים עצמה.
יום טוב.
התכוונתי לרגשות החיוביים שהיו בזמן מערכת היחסים שבהשוואה לרגשות השליליים לאחר הפרידה קטנים! (חוויתי פרידה פתאומית וטראומטית..גם אחרי חצי שנה הכאב צץ מידי פעם, למרות ניסיונותי לסלק מחשבות שליליות..ולמרות ההחלטה להשלים עם הפרידה ולשים תכאב מאחור.אבל לדעתך יש לי אמונות מגבילות..אני אקרא את הפוסטים שהצעת ואגיב..)
תודה תודה :)
איילת! את באמת חושבת שכאב פתאומי ונקודתי גדול יותר משנים של זוגיות מאושרת?
שאלה חשובה שלדעתי עלייך לשאול את עצמך: "מה זה אומר שגם עכשיו, אחרי חצי שנה, עדיין צץ לי הכאב פה ושם"
התשובה לשאלה הזו היא המהות של למה עדיין לא השלמת עם זה. ברור שכאב יעלה, היה משהו משמעותי בחייך והיום הוא לא שם.
אם אחד ההורים שלך נפתר (או אולי קרוב משפחה אחר): "האם הכאב שבמוות שלו גדול מכל האושר בזה שהכרתי אותו? מה זה שמדי פעם עדיין צץ כאב אומר עליי?"
ובכן֚ קראתי עכשיו את הפוסטים שיעור על השלמה ואיך הרסתי זוגיות בת חמש שנים.
השאלה ששאלת היא ממש השאלה שאני שואלת את עצמי כל הזמן. אני נוטה לחשוב שהשלמתי. רצו לי הרבה סיבות בראש בקשר לזה שלא הרפיתי (למשל כמו שכתבת שאולי באמונה שלי זה הסוף ולא אחווה שוב כזו אהבה, מצב כללי בחיים (חזרתי בשאלה כך שתחושת איבוד משמעות שייכות וכו מתעצמת בפרידה), דימוי עצמי (חוסן נפשי עוזר להכיל פגיעות), ההסבר של להיות מוכן לחוות כאב ולהודות על הפגיעות בפוסט שלך מאד הגיוני אבל לא ככ ברור לי איך אפשר להביא את עצמך בזה.
אני תוהה לגבי כל העניין של שליטה ברגשות/בחירה מה להרגיש. מצד שני גם הפסיכולוגיה שגורסת כי כאב נשכח רק עם הזמן לא מועילה.
וזה נכון לגבי הרבה תחומים אחרים בחיים…
גם ההשוואה למת תמיד עולה לי בראש וכן, אנשים שמתו להם יקיריהם ובמיוחד במוות לא צפוי מתמקדים בכאב במשך שנים. מניחה שהסיבה לזה שזוכרים את מה שיש כרגע, לא את מה שהיה. מה גם שיש משהו קל יותר במת שאתה יודע שנגמר וזהו לעומת מערכת יחסים שקשה לך להבין למה הסתיימה. (אמממ עכשיו אני תוהה אם השלמתי מאה אחוז ואיך להשלים מאה אחוז)
ונב גילית את האתר שלך לפני מס שבועות. לפעמים אתה ממש מפיל לי אסימונים וזה בהחלט נקודת פתיחה לשינוי. כיף :)
קודם כל אני ממש שמח שאת אוהבת את האתר ושהוא תורם לך, בדיוק בשביל זה אני ממשיך לכתוב פה.
לגבי השאלה שלי, זו לא שאלה שצריך להתעמק בה, זו שאלה שנועדה להציף את מה שיש בתת-המודע.
אני אגיד לך את האמת, מהתגובות שלך שקוף שיש לך ידע תיאורטי מסויים בפסיכולוגיה, בין אם למדת את התחום, חקרת אותו או שאולי היית בטיפול אצל פסיכולוג\ית. באופן אישי אני חושב שידע כזה הוא מעולה וחשוב מאוד לחיים של כולנו, עם זאת, התחושה שלי היא שבהקשר הזה ספציפית בשלב הזה ספציפית הידע הזה מגביל אותך הרבה יותר ממה שהוא תורם לך.
אני בטוח שהשפה והכלים שיש לך ברמה הנפשית (פסיכולוגית) מספיקים מאוד בכדי לעשות את השינוי שאת רוצה, זה פשוט קופץ באופן מאוד חזק מהכתיבה שלך. אבל לצערנו המון פעמים עם הידע, השפה והכלים, חודרים אלינו גם אמונות גרועות של כמה קשה לעשות שינוי או כמה זמן זה צריך לקחת.
אני שמח שאת קוראת פה ומפיקה – את מסוג האנשים שאני הכי אוהב לעבוד מולם באחד על אחד כי פוטנציאל השינוי הוא פשוט מטורף ברגע שהם מוכנים לוותר על המוסכמה הפשוטה ״כגודל הבעיה גודל הפתרון״.
אין לי ידע בפסיכולוגיה ולא הייתי בטיפול, זה פשוט מעניין אותי ועדיין לא מצאתי את התשובה אבל אני לאחרונה נוטה יותר ויותר לחשוב שזה עניין של אמונה וצריך פשוט לשטוף ת׳מוח במה שרוצים לשטוף :)
אכן אמשיך לעקוב…
שבוע מקסים לכולנו
בגישה שלי זה פחות שטיפת מוח ויותר עניין של בחירה, גם ככה אנחנו לא באמת יודעים מהי ה"אמת" :)
הסיבה שאנשים נוטים לזכור סופים גרועים ולבטל את הטוב שהיה בדרך, גם אם נמשך לאורך זמן היא
א. הסוף הרע קורה..בסוף! ולכן מה שנחווה כאחרון אותו נזכור יותר
ב. לעיתים הרע הוא לא סתם רע, אלא בגדר טראומה פנימית
ג. כידוע לדברים הרעים יש אימפקט חזק ועוצמתי יותר באופן טבעי מאשר הדברים הטובים (זה קשור למערכות השרדותיות עתיקות, למוח העתיק וכו..ונועד להרחיק אותנו מסכנות)
נכון מאוד, עם זאת, זה לחלוטין בשליטתנו :)